מרגישה כי אי קיום הקשר עם אבא משפיע עליי ועל חיי לרעה

היי, מה שלומכם?
אמ...אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אמ...אני חיילת , משרת בחייל מודיעין. פעם בכמה שבועות יש לי משמרת בקבלת קהל במדור שלנו. החדר קבלת קהל אצלנו מאוד קטן(2 מטר על 1.5 מטר בערך ) ומפוצץ בציוד(5+ מחשבים) ארונות וכו'. כשיש בחדר יותר מ- 3 אנשים אי אפשר לנשום, כל אחד רוצה לקבל שירות ובחדר נמצא רק בן אדם אחד שנותן להם מענה. השבוע זה היה השבוע שלי, והוא היה נוראיי, הייתה סיטואצייה שבחדר ביו 10 אנשים והיה לחץ והגיע למצב שאנשים התחילו לצעוק ולדבר בזלוזול ובחוצפה, כאילו אני עובדת אצלם ואני ה"כלבה שלהם". ושתבינו שזה אנשים מהחייל שלי, שמדברים ככה. בשלבים כאלו אני נהיית אדישה ולא מתייחסת לכל שטות שאומרים לי, סוג של עושה צעד אחורה בהתייחסות שלי. היה אחד שממש התחצף ולא דיבר יפה, ובזמן הזה הגיע חברה שלי לעזור לי כי היא ראתה שיש מלא לחץ. החייל קילל והתחצף, אני לא התייחסתי לזה כי שבאמת לא ממש הקשתי לו. אבל היא יצאה עליו, אבל ממש. העמידה אותו במקום, שירגע, וידבר יפה. לאחר המשמרת היא וכל השאר התחילו להאשים אותי למה לא הגבתי, למה לא התייחסתי. ואכשהו כל הלחץ הנפשי הזה גרם לי לבכות. אני בן אדם אהוב ביחידה וכשומעים שמשהו קרה לי תמיד באים לעזור, ואצלנו ביחידה השמועות רצות תוך שנייה, אז קרה מצב שכל שנייה נגשו עוד ועוד אנשים לשאול למה אני בוכה. ולא הצלחתי להירגע, כי כל שנייה באו, והרגשתי שהם כולם עליי, מעבירים ביקורת, כשאני הייתי שם שעתיים ועבדתי בלחץ הזה והתשתי לכל העולם ואשתו כדי לסדר דברים. זה הביא אותי לשוברן של לחץ של בכי, הגעתי למצב של היסטריה ובגלל הבכי הבלתי פוסק היה לי קושי לנשום, פשוט לא הצלחתי לנשום.
בערב כנירגעתי התחלתי לחשוב על כל הסיטואציה, וכן אני מרגישה שאם לא היו יוצאים עליי כ"כ לא הייתי מגיע למצב הזה . אבל גם חשבתי על זה שתמיד יותר קל לי להגיב לבחורה ולא לבחור. כשבחור אומר לי משהו לא במקום, אני לא תמיד אתייחס.
חשבתי אולי זה קשור לכך שאני בת יחידה ולא היה לי אבא או סבא(סבי נפטר שנה וחצי לפני שנולדתי) ואבא שלי לא רצה אותי. לא פגשתי אותו אף פעם ולא דיברתי איתו, זה ממש קשה לאימא שלי, ואני לא רוצה להקשות אליה אז אני לא שואלת שום דבר על אבא שלי. זה מתחיל לחרפן אותי העניין שאני לא יודעת כלום, אני מרגישה יתומה מצד אחד. כי הצד של האימא הוא מדהים ואני אוהבת אותם, אחד אחד, אבל אני לא מכירה כלום על הצד שני, הוא לא קיים. וכשאני מנסה להיזכר בי בילדות, אמרו לי שאבא שלי נפטר וזהו. משם לא שאלתי כלום, אף פעם, אף פעם לא דיברו עליו. שום דבר רעה ושום דבר טוב. לא הרגשתי פחות טובה, תמיד הרגשתי שונה גם בגלל זה, שלי אין אבא ואימא. יש לי רק אימא וסבתא ודודה. לא שאלתי הרבה שאלות ועם הזמן הבנתי כנראה שהוא לא נפטר. כי גם אם נפטר איך זה יכול להיות הגיוני שאין לי קשר למשפחה שלו. אני מתחילה לתהות ולחשוב שכל הקשרים שלי עם גברים, שאיכשהו כמעט אין. וזה לא שאני לא בחורה מחוזרת. פשוט זה איזה שהוא חוסר מזל של טיימינג וחברה שבאה אני נמצאת.
אני מתחילה לחשוב שבאמת כל הבעיות שלי עם גברים קשורים לאבא שלי, כי אף פעם לא היה לי מישהו כזה, אני לא יודעת להגיב לגבר שמדבר לא יפה אליי, אני אשתוק לרוב. והתעלם, אבליג. וגם בזוגיות, האי הצלחה שלי, אני כבר הרבה מאוד זמן רווקה(זה לא שלא היה כל מיני דברים, היה פשוט לא הסתדר) אני כבר לא רואה את עצמי נכנסת לזוגיות או שגבר/בחור יכנס לחיי, לכל החיים העומסים, יש לי מלאה שאיפות ורצונות ואני לא מצליחה לראות שהוא נכנס.
רציתי לשתף אתכם, כדי לשפוך ולשאול האם אולי אני צודקת וכל "הבעיות שלי עם גברים" מושפעים בשורש לכך שכל חיי בחרתי להתעלם והבליג על העובדה שיש לי אבא, להבליג על מיקומו, להבליג ולא להתעניין.
אשמח לשמוע את דעתכם,
סליחה שיצא כהה ארוך.