מה אפשר לעשות עם הבדידות אשר הולכת ומשתלטת על חיי?

הבדידות שלי היא אצלי

האור שלי בחדר תמיד דלוק.
כשתעברו עם האוטובוס,אתם יכולים לראות.
אצלי,החשמל הכי גבוהה
כי המחשב תמיד מוטען.
הריי חייב מישהו שיארח לי חברה.

אצלי בגוף,תמיד מאבדת נוזלים.
כי תמיד הדמעות יורדות.

אצלי בחיוך,השיניים לא מעניינות אותי,כי אני בקושי מחייכת,בקושי מדברת עם אנשים,אז פשוט חבל על הכסף.
הארון תמיד מרוקן מבגדים,כי ברוב הזמן,אני פשוט בבית ואין לאן להתלבש.

אצלי הסדר בחדר,תמיד במצב מבולגן, מפני שאף אחד לא בא לבקר,אז זה לא מעניין אותי.

אבל הלב שלי? הלב שלי עדיין פתוח להכל. הוא נכווה פעמים רבות אך לא מרפה מלנסות להתיידד עם בניי אנוש.

למרות הבדידות הקשה שלי אני משתדלת מאוד לא ליפול לבור,כי מהבור לא אצליח לקום שנים, אך מהשלולית אני יוצאת מנקה עצמי וממשיכה הלאה.

לפעמים,אני תוהה עם עצמי מה כול כך מונע מאנשים להתקרב אליי,מלהתיידד איתי ?
מה לא בסדר בי כל הזמן?
כל הזמן אני ה.ל.א בסדר...
התקווה לשינוי עדיין בוערת בי,אבל בתוכי,אני פשוט יודעת..שהמצב לא ישתנה.


הנה..
עוד שישי,שהבית מתרוקן ואני נופלת לסם הבדידות,הוא פשוט ממכר מדיי כך שקשה לי בלעדייו.
מזעזעת אותי המחשבה שכשהבית מתרוקן,חבריי הילדות שלי נשארים בו ואני.כמובן שאני.
אני,השלט והמחשב. שהם באמת תמיד פה בשבילי ברגעים הקשים וגם בטובים..לא עוזבים אותי כבר משהו כמו 16 ..15 שנים.
הפעם אני לא מרחמת על עצמי,אני ריאלית,אמת היא כואבת.והאמת שלי נאמרת במילים הכי קשות.. ויום אחד,יום אחד זה יקרה,למרות שאף אדם לא יודע,רק אני ואתה אלוהים..אתה יודע טוב מדיי שזה יקרה. אולי לא עכשיו,אך יום אחד אמות מבדידות או מצער.
אחחח.. שתיי המילים האלו , מה הן גורמות לי בשנייה. הן כל כך גורמות לי להתחבר ולבכות איתן שזה מדהים.
כשמדברים על אדם כלשהו בסביבתי, אני פשוט לא מסוגלת לשתף פעולה כשנאמר עליו שהוא בודד, כי אני..אני יכולה ללמוד אותו מה הי הבדידות, ואם ירצה אוכל ללמד גם את אמא שלו ולנתח לה בדיוק מה היא מרגישה. אחח..הצער הזה.כמה שאמא שלי בתוך הצער הזה. כל כך כואב לי עליה,לא מגיע לה..היא אדם מדהים מדיי,זה לא פייר.
כשאתה טוב,תקבל רע,כשאתה רע,תקבל רק טוב..
שיהיה לנו טוב.
זה משהו שכתבתי וזו בדידותי,מה אפשר לעשות איתה?