אנחנו ביחד כמה שנים. יש כבוד הדדי. אנחנו חשובים אחד לשני. יש משיכה מינית. שנינו מכבדים אחד את השני. שנינו אנשים טובים. אבל היא לא מה שחלמתי.
מההתחלה הכל היה פושר, בלי התלהבות.
המשכתי את הקשר כי הייתי הרבה שנים לבד ופחדתי לגמור לבד. ככל התקדם הזמן והגיע הזמן להכיר את החברים ואת המשפחה אחד של השני, לא היתה לי ברירה אלא להתקדם ולהכיר לה את כולם ולהכיר בעצמי את שלה. עד שזה הגיע למצב של כמה שנים.
אני רואה נשים אחרות יפות ומתאימות יותר והלב שלי נשבר עם תחושת החמצה ופספוס. אין לי אף אחת בראש כי אני מאוד נאמן לה ובחיים לא ארצה לפגוע בה.
היו מצבים ששקלתי לחתוך והיא ממש התחננה שלא אעזוב אותה, אז ויתרתי והמשכנו. כי היא כן אישה טובה ואני מעריך אותה ויכולה להיות אמא מצויינת. יש בסיס טוב. אבל לא התאהבות. כמעט אף פעם לא התגעגעתי אליה.
במשך כל הקשר יש לי תחושה שזה לא זה עד הסוף ושאני מרמה את עצמי ושזה לא יספק אותי אם אהיה איתה כל החיים.
מת מפחד לאבד מישהי שכל כך אוהבת אותי, אבל גם מת מפחד להתקדם עם הקשר ככה כשזה מלא ספקות. אנחנו חברים הכי טובים, אבל לא יודע אם אנחנו מתאימים כבני זוג.
אציין שמההתחלה אמרתי לה בדיוק מה אני מרגיש והיא בחרה להישאר כי אהבה אותי מאוד. לא השליתי אותה. היא ידעה כל הזמן שאני לא שם עד הסוף.
תודה מראש על העצות.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות