סטודנט למדמח מרגיש אבוד ומתוסכל

מה נשמע חברים.
התחלתי באוקטובר האחרון תואר במדעי המחשב באחת האוניברסיטאות בארץ. מאז ומעולם הייתי טיפוס יותר הומני ויותר איש של מילים מאשר מספרים, אבל כל תקופת הקורונה ששינתה את העולם וגרמה להרבה אנשים לאבד את הפרנסה גרמה לי לחשוב על העתיד, ראיתי שהעולם שלנו הולך ונעשה טכנולוגי יותר ויותר ושפשוט כדאי מאוד להיות בהייטק. הקורונה רק חידדה את זה עוד יותר. בנוסף לזה אפילו שיש דעה רווחת שכדאי ללמוד מה שאוהבים, יש גם את הצד השני של המטבע שאומר שעבודה לא אמורה להיות תחביב וצריך לחשוב על הפרנסה, אם רוצים לעשות משהו שנהנים ממנו אבל הוא לא רווחי אפשר להשאיר את זה לשעות הפנאי. אז הלכתי על הכיוון הזה. החלטתי להירשם למדעי המחשב.

התחלתי את התואר בשיא הכוח ובחודש הראשון ממש ממש השקעתי, סיימתי את כל מטלות הבית באותו יום שבו קיבלנו אותן, עד כאן הכל טוב. אבל בזמן האחרון מתחילים "לבצבץ" לאט לאט תחושות של חוסר אהבה למה שאני עושה, מתחילות לעלות כל הסיבות שבגללן אדם הומני כמוני לא מתחבר למדעי המחשב. אני מקבל מטלה בתכנות ואני ממש לא אוהב את מה שאני עושה. מעבר לזה אני פשוט לא מצליח לעשות אותן בלי להיעזר באחרים. נרשמתי לכל תגבור אפשרי ואני לא מרגיש שזה עוזר.

אני באמת לא יודע איך אני הולך לעבור ככה תואר כ"כ קשה ותובעני אם אפילו בסמסטר הראשון אני לא מתחבר למה שאני עושה. מעבר לזה, אני מרגיש מצוקה מטורפת כי בעבר התחלתי ללמוד תחום אחר לחלוטין והפסקתי אחרי סמסטר, אז אני שואל את עצמי מה אני הולך לעשות עכשיו? לפרוש שוב? זה רק יגרום לי להרגיש עוד יותר נורא. מעבר לזה מה מחכה לי אם אני אפרוש? איך אני אסתדר, איך אני אתפרנס, איך אני אכלכל את עצמי?

אם זה לא מספיק אז אני לא חייל משוחרר בן 21 שרק סיים צבא. אני כבר בן 27 ואני מרגיש שכבר בזבזתי המון שנים עד עכשיו על להיסגר על עצמי, והנה מסתבר שאני עדיין לא סגור ב-100%. כל החברים שלי כבר סיימו את הלימודים (חלק תואר שני) או נמצאים בשנה האחרונה ואני עדיין נאבק בשיניים בשנה הראשונה. רובם גם כבר גרים עם בת זוג. לי אין.
לא מבין מה יש לי, מה נסגר איתי, איך הגעתי למצב הזה אחרי שבבית הספר הייתי תלמיד מצוין והוצאתי בפסיכומטרי אחלה ציון. וכן, אני יודע שכל בנאדם הוא אינדיבידואל ואסור להשוות את עצמנו לאחרים, אבל אין מה לעשות - האדם הוא יצור חברתי וזה עדיין מתסכל אותי כשאני רואה איפה אני נמצא.

אם לומר את האמת אפילו לפוסט הזה שאני כותב עכשיו אין מטרה ברורה, יותר כמו לפרוק רגשות כי באמת שבחיים האמיתיים אני לא מרגיש בנוח עם אף אחד. אני מרגיש כ"כ נורא. באמת. מרגיש תחושת חוסר מוצא, מרגיש שאין לי אף כיוון לפנות אליו. שניסיתי כבר הכל.
זהו, מקווה שהפריקה הזאת תקל עליי ולו במעט. תודה לכל מי שקרא עד פה :)