יצאתי מאוד אובססיבית. מרגישה מאוד טיפשה. לא יודעת איך להתקדם...

היי לכם, אז אני אתחיל ב"לא".
זה לא עוד סיפור קיצ'י שכזה, זה סיפור די קשה בשבילי. אף על פי שהוא אולי לא אמור להיות כזה, יודעים מה? אני לא יודעת כבר...

הכרתי מישהו לפני שנה. וזה התחיל בידידות. לאט לאט התחלתי להתפתח איתו בשיחות. חשוב לי מאוד לציין משהו, אני לא טיפוס שאוהב לדבר על רגשות. אני לא ממש אוהבת דרמה ועומס של רגשות, זה באמת מעמיס עלי וגורם לי לפעול נטו מתוך הרצונות שיש לי ממש באותו הרגע, מבלי לחשוב. זה לא בשבילי כל המשחקים האלה. אולי זה נשמע קצת "גברי" אבל זו אני ואין לי בעיה עם זה, אני אפילו אוהבת את זה.

הייתי חדשה בתיכון, אחרי שלוש שנים של חרם בחטיבה. ללא קישורים חברתיים, די מופנמות ונטייה להיות מאוד כנה, קשה לי לזייף תחושות... אבל אני לא פוגעת או מנסה לפגוע. אני טיפוס קצת קר אבל קצת...
הכרתי אותו, נקרא לו דני. דני היה גר בעיר שלי, הוא עבר לעיר אחרת ויש לו חברים פה, לכן הוא מגיע מדי סופי שבוע לבקר. הכרתי אותו, התחלנו להתכתב.

גיליתי שדני מאוד מאוד דומה לי. הוא עבר דברים דומים לשלי, הוא עמוק ואמיתי וכנה, אפשר לדבר איתו על הכול. הוא מאוד עזר לי ומאוד הבין אותי, ואני לא סתם משתמשת במילה "מאוד", חשבתי שהכרתי את החצי השני שלי. דיברנו כמעט כל יום, שיחות של שעה וחצי שעתיים. הרגשתי שהוא החבר הכי הכי טוב שלי ובאותה נשימה שאני מתחילה להתאהב בו.

אני נראת טוב ומשדרת ביטחון עצמי כשמדובר בלימודים או מפגשים או נושאים שאני אוהבת... לא באינטימיות. שוב, רגשות והבעה שלהם הוא דבר שקשה לי. היו לי לפניו רגעים שהרגשתי מעט אינטימיות ולקחתי צעד מהיר אחורה, איתו זה לא היה ככה. הרגשתי שהוא סופר מיוחד.

ואז התחלתי להתנהג כמו מטומטמת.
אמרתי לו שאני רוצה שנסיים את הקשר כי אני מפחדת, וכי סיפרתי לו יותר מדי על עצמי, שהוא יודע יותר מדי... הוא מאוד לא רצה להפסיק את הקשר, זה רק גרם לי לאהוב אותו יותר, כי אף אחד לא נלחם עלי עד שהוא נלחם. הוא ממש לא רצה שזה יפסיק ודרש סיבות. אמרתי לו שאני מחבבת אותו ואם הוא מחבב אותי, הוא אמר לי שכן אבל בגלל המרחק בין הערים הוא לא חושב שזה ילך. אמרתי לו שאני מעדיפה שנסיים את הקשר כי "רחוק מהעין רחוק מהלב". אני לא רואה את עצמי נשארת ידידה עם מישהו שאני מאוהבת בו... זה קשה ולדעתי די מיותר.

אז לא דיברנו חודשיים, ואני סתומה שלחתי לו הודעה ואמרתי לו שנשאר ידידים. תמיד חשדתי בדני, אני חושדת בכולם, אבל בדני הרבה יותר, כי מההתחלה האינטואיציה שלי אמרה לי להיזהר ממנו.
הוא טיפוס מאוד מניפולטיבי, כוחני ואוהב שליטה. הוא די מתנשא וחושב שהוא יודע הכול, ומאוד אוהב להתווכח. הוא גם מזוייף אם יוצאים למפגשים, חשוב לו להיראות מגניב ומקובל, ויצא לו פעם אחת כמעט ולהתעלם ממני במפגש כי אני פחות מקובלת "בחבורה".

לא היה לי באמת מישהו לדבר איתו, וכל הקורונה תקעה אותי במקום. לא הפסקתי לחשוב עליו כשלא דיברנו, כי לא באמת היה לי עם מי לדבר וגם אם היה, זה לא היה הוא, אף אחד לא הבין אותי כמוהו מלבד ההורים שלי. אז התנהגתי כמו אובססיבית נוראית. הוא היה מניפולטיב ושמר אותי בכיס הקטן. אני פעלתי מהר מדי מבלי לחשוב, דבר שבאמת לא מאפיין אותי. אמרתי לו שצריך להפסיק ואז חזרתי וככה שוב ושוב.... באמת כמו סתומה. זה לא היה הוא, דני עצמו, אלא האופי שלו וההבנה שלו. אני יודעת שאם היה מישהו אחר שידע להבין אותי כמו שדני הבין, הייתי מזמן הולכת. פעלתי יותר מדי ממקום אמוציונלי. אמרתי לו בדיוק מה אני חושבת עליו, לטוב ולרע.

הוא לא סמך עלי יותר וניתקנו קשר שוב לבערך חודשיים. מרוב שהייתי כל כך שקופה מטומטמת, הוא ידע שאשלח לו הודעה, ובאמת עשיתי את זה.... שמעתי שהוא בעיר, אחרי כמה זמן שלא, פשוט התקשרתי אליו ואמרתי לו שצריך לדבר פנים מול פנים. הוא כמובן ריסק אותי. צעק עלי ועשה סחיטות ריגשיות ואני שתיתי אותן בלי הרף. אמר לי שאני רעה ושהרסתי לו את החיים ושהוא לא מפסיק לחשוב על מה שאמרתי לו.
אני לא צדיקה, כמובן שלא. אבל אמרתי לו דברים שהם היו נכונים או הצטיירו ככה. הוא אמר לי שהוא מתבייש בי כי אני "שונאת אנשים", מה שכמובן לא נכון, אני פשוט מופנמת ומעט קרירה, קצת מצולקת. אמרתי לו שוב ושוב שאני מצטערת, התחבקנו והוא הסכים לחזור לדבר. למה אני כל כך מטומטמת?

שלחתי לו יום למחרת בוקר טוב, והוא פתאום אמר לי שזה לעולם לא יהיה מה שהיה לפני, שלא אצפה שזה יקרה וגם שהוא לעולם לא יסלח על מה שאמרתי לו.
חשוב לי לציין, אני לעולם לא קיללתי אותו או אמרתי דברים מזעזעים, אלא מניפולטיב, מזוייף, כוחני.... דברים שאני באמת חשבתי שהוא.

אז הקשר שוב התפרק. והפעם לא דיברנו שלושה חודשים. עד ששוב, כמו מפגרת, שלחתי לו הודעה. אני כותבת ומתחשק לי לבכות תוך כדי, זאת כל כך לא אני, זה מעשה כל כך חסר ביטחון, אני מרגישה עלובה.
פתאום הוא אמר לי שהוא מרגיש אלי משהו והוא רוצה להיות ביחד, נחשו מה עשיתי? הסכמתי. היינו יחד לכלום וחצי זמן. זה היה לא בריא. הייתי שולחת לו הודעות והוא היה מחובר אבל לא עונה, רק מתי שנוח לו. הייתי היחידה שהתחילה שיחות. היה לי כל כך חשוב לשמור על הקשר שלנו, כל כך חשוב לפתור את הבעיות בנינו. אני שונאת שיש בעיות לא פתורות, לא הצלחתי להפנים שלפעמים לא צריך לתקן אלא להמשיך. רדפתי אחריו כאילו אין מחר...

הרגשתי רע לידו ומן הסתם שהוא הרגיש יותר טוב ממני. די ברור למה - כל הזמן הפסקתי והמשכתי את הקשר. פחדתי, אהבתי, הייתי לא אני ונכנסתי ללופ לא בריא בשיט. הוא ידע עלי יותר מדי. הוא ידע את הנקודות החלשות שלי והחזקות, את הסודות, הצלקות, מה אני הכי אוהבת, שונאת. גם אני ידעתי את שלו.
ליום הולדת שלו כתבתי לו שיר, על חוויה נוראית שהוא עבר, וממש התחברתי לדני כדי לכתוב את השיר. הוא מאוד אהב אותו.

אני זאת שנפרדתי ממנו. הרגשתי שהוא לא בטוח, לא הבנתי למה הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ורוצה שנהיה יחד. אחרי כל מה שקרה, אחרי כל ההפסקות והחזרות. הייתי בדאון נוראי כמה זמן מהמניפולציות שלו, אני יודעת שהייתי לא בסדר אבל הוא הוציא לי שם של שטן והכניס לי את זה שוב ושוב לראש - שאני בן אדם רע. ואני לא, וזאת הנקודה הכי חלשה שלי.

במשך שנתיים הייתי בקשר נורא עם אמא שלי וגם היה עלי חרם בחטיבה, היה לי רושם של ילדה רעה וגם אמרו לי את זה כמה פעמים, אז כשמישהו חשוב לי אומר לי שאני ילדה רעה, זה מכניס אותי לסשן מחשבות משוגע.


לא דיברנו שיחה רצינית מאז דצמבר, אבל יש לי נטייה לשלוח לו הודעה פעם בחודש, בעיקר כעס עליו. יצא לו להתקשר אלי כמה פעמים אבל לא עניתי והוא גם דיבר פה עם החבורה על הקשר שלנו. הוא לא זורק עלי, רק רצה כנראה להשאיר אותי על אש קטנה.

אני מרגישה טיפשה מטומטמת. דני מאוד אינטליגנטי והוא ניצל את זה. גם אני עשיתי טעויות, בגדתי באמון שלו שוב ושוב... הכול נהיה כל כך רציני וכבד. זה פשוט שלשנינו לא היו ממש חברים או משפחה תומכת כשהתחלנו לדבר, עד שהוא עבר בית ספר ופתאום היו לו חברים אבל הוא בחר להתרחק.

איך מנערה שקולה, שקטה ובעלת ביטחון עצמי נהייתי עלובה, אובססיבית וכל כך שקופה. יש מישהו אחר שאני מחבבת עכשיו, מישהו שמזכיר לי יותר את עצמי. דני מאוד מוחצן, דברן, ודי מזוייף. הוא לעומתו די שקט, שקול ופועל, לא מדבר הרבה, פשוט עושה לבד, כמוני. אני לא מתכוונת לשלוח לו הודעה שוב אבל זה מה שאני תמיד אומרת. אני צריכה עזרה, אני לא באמת אוהבת אותו יותר, אני פשוט מלאת רגשות של כעס, חרטה, עליבות, וחוסר ביטחון כשהשם שלו עולה במפגשים. אם הוא נמצא, אני לא מגיעה. אבל כל מה שעשיתי לא יוצא לי מהראש, כל כך לא מתאים לי. אוף.... מה הייתם אומרים לי לעשות? אני באמת מרגישה רע. זה היה רעיל, מיותר לחלוטין וקשה.