מנסה להבין איפה אני לא בסדר... כשאני דואג אני דואג יותר מידי אולי אני באמת חופר?
כשאני מתעניין אני מתעניין יותר מידי ואולי אני באמת מעיק?
אולי באמת אני מעיק ולא נותן את המרחב הנתון שמגיע לבן אדם?
האם אני זה שכל פעם לא בסדר?
או שאנשים לא יודעים להעריך ולהכיל זאת?
התלבטויות ושאלות אין ספור
אך השאלה העיקרית שמתנוססת בראשי היא מתיי אפסיק להרגיש כה לבד?
בכל פעם שעולה המחשבה בראשי אני אומר לעצמי שהכל בסדר אני לא לבד יש לי את המשפחה החברה והחברים
אך האם זה באמת נכון?
למשפחה מצד אחד אני יכול לספר הכל אך מצד שני הם אינם יודעים איך ואיזו עצה לתת ותמיד יתנו עצה לא הגיונית שתקפה לעצמם, או שפשוט אין להם את הכח ואת הסבלנות לתת עצה כנה ומכל הלב...
חברה מצד אחד יכולה להקשיב אך האם היא באמת יכולה להכיל?
הרי בכל פעם שאני אומר מה שאני מרגיש זה לא בסדר...
חברים? יש בכלל מה לדבר על זה?
בשורה התחתונה אני מבין שההרגשה של הלבד נובעת מאותם תהיות...
וכל מה שאני צריך זה בן אדם שיכיל ויבין אותי כשאני נמצא במשבר...
כולם אומרים שהם מבינים ומכילים, אך את זאת, לא מרגישים....
כנראה שהאדם היחיד שבאמת יבין אותי זה אני , הרי בסופו של דבר עם הכירות ארוכה עם העבר, ברגשותיי אני לבד והשק אגרוף עליו אני מוציא את כל התסכול הוא חברי הטוב.
מדוע לא מבינים אותי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות