מאז ומתמיד הייתי ביישנית אבל איכשהו חייתי עם זה כי כולם ידעו שאני ביישנית והיה לי את החברים שלי, הייתי די מקובלת ביסודי (כי הייתי חברה של ילדה מקובלת) ומהחברים שלי לא הייתי מתביישת אבל כשמורים היו מדברים איתי הייתי מסמיקה וזזה באי נוחות עד שמורים לא פנו אלי כי פחדו שאני אתבייש ואהיה אדומה וכמעט לא היה לי אינטראקציה איתם וכשהגעתי לתיכון הביישנות שלי ממש החמירה לא הייתי מדברת וליד מורים הייתי קופאת לא הייתי מסוגלת לזוז ושכמורה היה מדבר איתי הייתי קופאת במקום ועונה בשקט ואז כל הכיתה ראתה בי כמישהי מוזרה וחוץ מחברים שבאו איתי מהיסודי לא היה לי כמעט חברים לא הייתי מדברת עם אף אחד ולא ידעתי איך יוצרים חברויות כי התרגלתי שאף מורה לא מדבר איתי ומעמיד אותי במצב שאני צריכה לדבר מול כולם והתרגלתי שהחברים פונים אלי ולא אני אליהם ולאט לאט נכביתי כלפי חוץ הייתי נראית שמחה והכל טוב אבל בפנים הייתי עצובה שאין לי חברים כמעט וזה הגיע לרמה שאני מתביישת מהמשפחה שלי שגם ככה לא היה הרבה דיבור ביננו והתרחקתי מכולם והתביישתי לעשות דברים רגילים כמו להגיד שלום לדודים ובמקום להבין שמשהו לא בסדר איתי כולם היו מתעצבנים עלי למה אני מתביישת מהצל של עצמי והיו אומרים לי שאני עצלנית כשלא רציתי ללכת לשכנה כי פשוט התביישתי, וראיתי סרטון בטיקטוק על חרדה חברתית והבנתי שכנראה יש לי את זה אין לי כסף ללכת לטיפול וכמה שניסיתי לרמוז להורים שלי שאני צריכה טיפול (שגם את זה התביישתי לעשות) הם לא התייחסו והגעתי לרמה שאני מתלבשת לא כמו שאני רוצה כי אני מתביישת לשנות את הסטייל שלי ואני לא אוהבת את איך שאני נראית ואני כבר מתביישת ללכת ברחוב כי אני חושבת שכולם מסתכלים עלי וזה הורס לי את החיים הביישנות הזאת אני מפסידה הרבה יציאות עם חברים כי זה למקומות עם מלא אנשים בקיצור זה ממש תוקע לי את החיים. השנה סיימתי תיכון ואני מתחילה את החיים האמיתיים ואין לי מושג איך כי כל דבר מבייש אותי. אשמח לעצות תודה (מקווה שזה מנוסח טוב..)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות