מרגישה לא יפה ולא טובה מספיק, מפחדת לדבר עם אנשים ובעיקר עם בנים, מה לעשות?

אני ביישנית, אבל זה הרבה הרבה יותר קיצוני ליד בנים. רק כדי שיהיה קל להבין, עבדתי עד לא מזמן, ועם בנות היה לי סבבה כזה, היה לי קשה, לא יזמתי שיחות- בכלל, אבל היו בנות שבאיזשהו שלב היה לי הרבה יותר קל לדבר איתן, בניגוד לבנים שעבדו שם, שאיתם בקושי היי הצלחתי להחזיר להם.
מדי פעם אמרו לי שזה מרגיש כאילו ״אני מפחדת מהם״. עד אז, שמתי את זה על הביישנות ולא הייה לי מה לעשות כל כך, אבל אז הגיעה למשל עובדת חדשה, ותוך פחות מחודש היא כבר הייתה ״חלק מהחבר׳ה״, ואז הבנתי שיש לי בעיה לדבר עם אנשים וחמורה עוד יותר כשזה עם בנים.
פעמיים בנים ניסו להתחיל איתי (דרך הודעה באינסטגרם) אז קשר של ממש לא היה שם. הם נגיד היו שואלים ומדברים איתי, ובהתחלה היה לי קשה אבל זרמתי (הכרחתי את עצמי) וככל שעבר יותר זמן (לא יותר מכמה ימים כן?) הרגשתי שזה יותר ויותר מכביד עלי עד ממש דיכאון, וזה גרם לי פשוט לנתק קשר בצורה מאוד לא יפה (לאחד אמרתי שאני לסבית, לשני אמרתי שמאוד לא נוח לי וזה מכביד עליי ואז הוא המשיך להגיד לי שזה בסדר וזה מפחד אבל לא יכולתי ופשוט ככה חסמתי- אני מאוד מתביישת בזה). היה גם אחד מהעבודה, בוגר ממני בדיי הרבה (כמעט עשר שנים), נראלי הוא דיבר איתי בקטע חברי אבל גם זה גרם לי להרגיש מאוד לא נוח ופשוט ביום בהיר אחד התחלתי לסנן ולהתרחק (הוא שאל אותי ותמיד ניסיתי למצוא תירוץ למה פתאום נעלמתי ובסוף התפטרתי (זו לא הייתה הסיבה אבל זה עדיין היווה לי סוג של מילוט ממנו).
בקיצור יש לי בעיה, אני לא מצליחה לתקשר, אני לא מצליחה להחזיק קשר, ואני מתקפלת בסוף.
קל לי יותר לדבר עם בנות, מאוד קשה לי עם בנים.
אין לי ידידים (אני בת 18), בחיים לא הייתי בקשר עם מישהו (אפילו לא בקטע ידידותי) והאמת שזה מתחיל קצת להטריד אותי..
אני מרגישה לא שווה מספיק, לא יפה מספיק (למרות שהרבה חברות שלי אומרות לי שאני נראית יפה מאוד, וגם אנשים שאני פחות מדברת איתם, בנות(!) מחמיאות לי על איך שאני נראית) ועדיין, אני מרגישה פשוט לא יפה או שווה מספיק בשביל שמישהו יסתכל עליי בכלל. התחלתי טיפולי לייזר כי חשבתי שזה מה שיגרום לי להרגיש יפה יותר. אני עדין בתהליך, שיער הגוף הוא כבר פחות מורגש, ועדיין כלום לא השתנה. אני מרגישה נחותה, לא יפה, שאני לא שווה מספיק בשביל שמשהו ירצה אותי או סתם להיות בחברתי, שאני לא מעניינת מספיק, שאין לי מה להציע ושיש טובים (או יותר נכון טובות?) ממני פשוט (את התחושות האלה אני מרגישה בעיקר בקרבת בנים יותר מאשר מבנות)
אני רוצה למצוא מישהו, ואני רוצה מאוד לשנות את החשיבה הזו.
אבל לא משנה כמה אני מכריחה את עצמי, תמיד כשגבר יתחיל לדבר איתי, גם אם זה אפילו לא בקטע של התחלה אלא סתם בקטע של היי שלום, אני אפחד, אקטין את עצמי ויעלם לאיזשהי פינה ואנסה שלא להוציא מילה מהפה.
יש למישהו עצות? או אנשים שיכולים להזדהות? כי נמאס לי להרגיש שמשהו דפוק אצלי ורק אצלי:)
חברות שלי, עדיין אין להן חבר, אבל כן קל להם להיפגש עם בנים או לדבר איתם, ואני לא. גם בכיתה, לפעמים הן מדברות עם מישהו ואני מתחבאת מאחוריהן בשקט ומנסה לא להתבלט)