היי, אני ובן זוגי בן 22, ביחד 9 חודשים.
הכרנו במסגרת אינטנסיבית שבה היינו מאוד פתוחים אחד עם השניה. הוא חיזר אחרי המון. בחור מבית טוב, עם ערכים, רגיש אליי כל כך. אנחנו באמת אוהבים כל כך ואני מאושרת על זה.
אמנם אנחנו לא ביחד שנים על גבי שנים, אבל לפני חודשיים הוא התחיל ללמוד ומאז פחות מתייחס אלי. לגיטימי, יש לו גם תואר מאוד מאוד אינטנסיבי. אני מבינה אותו, תומכת בו, מעודדת אותו. פשוט איתו בזה מבחינה נפשית.
הבעיה היא שהוא לא איתי מאז הלימודים.
זה שובר אותי.
אם נשים את זה שאנחנו נפגשים פעמיים בשבוע (היינו רגילים ליותר) וזה בסדר, הוא פשוט לא איתי מבחינה רגשית.
הוא כל כך שקוע בלימודים שמרגיש לי שהוא אפילו שוכח ממני!
זה פוגע בי כל כך. כבר מרגיש ששואל סתם ״איך עבר עלייך היום״ ולא ״איך היה לך בראיון עבודה היום״ סתם לדוגמה, כלומר, לא מתייחס למשהו ספציפי ואישי שלי, אלא זורק שאלה כללית לכל היום.
זה באמת פוגע בי, וזה חוזר על עצמו כל יום.
גם מבחינת יחסים פיזים אינטיימים, מרגיש לי שהוא לא שם בשבילי ואני שם בשבילו (בגדול, אני לא רוצה חפרט כדי לשמור על שיח מכבד אבל אפשר להבין ממה שרשמתי)
וזה מתסכל אותי.
זה מרגיש לי משפיל, מעליב, ומאכזב שאני צריכה להסב את תשומת ליבו על דברים בסיסיים בזוגיות (חברות, מיניות) ואפילו בחברות.
שנינו מרגישים שיש לנו עוד חיים ארוכים ומשותפים ביחד. הוא כבר אמר לי כמה פעמים שהוא מחכה ליום הזה ואפילו דמע כשאמר את זה.
אני באמת מרגישה שהוא נכס בשבילי ואני בשבילו.
מתסכל אותי המצב ואני משום מה לא מסוגלת לדבר איתו על זה. אני מרגישה *שהוא* צריך לשאול אותי על דברים בסיסיים בחיים שלי ולספק אותי במיניות שלי ושאני לא צריכה להגיד לו לעשות את זה. מה כבר ביקשתי? אני לא אמורה אפילו לבקש את זה, זה צריך לקרוב באופן אבעי ולא ברור לי למה זה כבר לא קורה.
באמת מאז הלימודים הוא פשוט השתנה.
אני לא רוצה לוותר על הקשר הזה אבל לא מסוגלת צדבר איתו על זה. מצפה שיבין לבד והוא לא מבין.
למה הוא לא מבין לבד? מה כל כך קשה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות