רציתי לשאול איך להתמודד עם תחושת הריקנות הבלתי נסבלת...
כלומר, כרגע סטודנט בשנה א׳ באמצע תקופת בחינות וזה מה שאני עושה:
מתמרמר על מר גורלי, מאשים ושונא את כל העולם. כועס על עצמי שאני לא מוצלח כמו אנשים אחרים ומלקה את עצמי על דברים שקרו בעבר באופן יום יומי... מילים כמו (אפס, לוזר וטמבל) הם חלק בלתי נפרד מהשיח היום יומי ביני לבין עצמי.
כשמנסה לעשות צעד תמיד ביקורתי כלפי עצמי עד שהפכתי להיות די משותק בנוגע ליוזמה או פעולה למען המטרות שלי ובמיוחד לכל מה שנוגע בשינויים...
האמת שזה די מיאש להיות במשבצת שממנה מנסה לברוח כל הזמן.
מרגיש שמתערער מדברים קטנים, למשל דברים שאנשים אומרים מעירים לי על דברים שאני עושה בסדר או לא בסדר נראה שהם תמיד צודקים ואני טועה.
פועל כדי לספק אחרים אפילו את המקצוע שאותו בחרתי ללמוד בחרתי מתוך לחץ ופחד מחרטה או מאשמה על זה שלא בחרתי.
אבל יותר מהכל תחושת החרטה והאשמה הבלתי נסבלת הזאת, בעקבות הרבה פעולות שעושה או שלא עושה... לפעמים נראה שלא משנה מה אעשה אחזור לבית ולא אהיה מרוצה ממה שעשיתי. מרגיש שכל המיינסט הזה גורם לי להפסיד הרבה דברים, כלומר הריכוז הזה בשלילי מרחיק ממני אנשים למשל בכל התחום של מערכות יחסים... אני מבין שזה חרא אבל לפעמים זה נראה אוטומטי מדי...
פעם האשמתי את המשפחה הגרעינית אבל היום כבר מבין שהם קורבנות לתפיסות המציאות שלהם.
האם יש כאן אנשים שנמצאים באותה משבצת כמו שלי ויצאו ממנה איכשהו??
הצליחו כבר להתגבר על הפחד ולפרוץ את תקרות הזכוכית שלא מאפשרות תנועה?? אשמח לעזרה :)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות