נמאס לי כבר שכל יום זה אותו דבר. משעמם לי בבסיס…
אני לא מצליח להרגיש שייך לאנשים.
עברתי שנים נידוי חברתי ובדידות ואני מרגיש מאוד בודד. כל הזמן אני עייף, אין לי אנרגיות בגוף, אני עצוב, מתוסכל. אני לא יודע אם זו מחלה נפשית או פיזית או שזה גם וגם. אבל אני כל הזמן כבוי והגוף עייף.
מבחוץ אף אחד לא יכול לדעת מה אני עובר. זה כמו מחלה אבל שקופה… אני כן מדבר, מראה קצת עניין, חיבה. אבל אני מרגיש כבוי.
אף אחד לא יבין כמה זה קשה להרים את עצמי כל פעם.
רק אמא שלי מתעניינת בי.. אבל היא מהר מאוד מדחיקה ומעבירה נושא.
אבא שלי אף פעם לא שואל איך אני, למה אני עצוב? למה אני לא בסדר… הוא סוג של נכה רגשית.
וזה עצוב לי כל כך כי אנשים לפעמים בבסיס אומרים לי שאני נראה עצוב ואני לא יודע מה לענות על זה.
אבל אבא שלי שהכי קרוב ומכיר אותי בחיים לא יראה לי שהוא דואג לי ומתעניין.
בגלל זה אני לא רוצה לשתף אותו אף פעם כי מנסיון זה לא מוביל למקום חיובי.. אני כבר וויתרתי.
אני כבר לא יודע מה לעשות. בא לי לשים פס על כולם.
ולחיות בשביל עצמי ולא לדפוק חשבון למה אני עצוב ולמה רע לי. אני לא בטוח שטיפול יכול לעזור.
פשוט באתי לפה לפרוק ולהגיד לכם שלא טוב לי בחיים האלו.. פשוט לא טוב לי וקשה לי לראות את הטוב.
אני לא מבקש רחמים רק קצת עצות ממישהו שהתמודד עם דבר דומה לזה ויגיד לי מה אני יכול לעשות כדי שהכאב קצת יפחת.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025