מאוד רוצה לעשות שינוי, איך לשחרר ולהתקדם? למה תמיד אני דואגת לאחרים על חשבוני?

**ערכתי את השאלה כי הכתיבה הייתה מסורבלת***
אני סטודנטית ונורא בודדה שמביאה את זה בעיקר על עצמי.
זה התחיל במהלך תקופת הקורונה הרגשתי המון מורדות נפשיות, ונהייתי אדם סגור מאוד ברמה כזו שהתרחקתי מכל סיטואציה חברתית ונוסף לכל גם איבדתי את המעגל החברתי היחידי שהיה לי במשך שנים, ולצערי תמיד היה לי איזה עניין עם להתחבר לאנשים ובעיקר נשים אפשר לומר שזה תפס מקום בעיקר בצבא , בנות היו דיי אכזריות או שפשוט לא וקיבלו אותי נורא לא יפה ומצאתי את עצמי רוב הזמן בסביבת גברים . אין לי מה להיכנס לזה כי זה לא העיקר פה.
אז כמו שאמרתי כעת אני מוצאת את עצמי מאז אחרי תקופת הקורונה מאוד סגורה ובודדה ואפילו פיתחתי חרדה חברתית במידה מסויימת ונהייתי יותר ויותר אדישה ומתחמקת מכל ניסיון ליצור קשרים חברתיים כי אני כבר הגעתי לרמה שאני מרגישה מוכה נפשית מכל מיני שלבים בחיים שהתחלתי גם פחות להרגיש רצון להיות בחברת אנשים אני כל פעם מנסה להזיז את זה ממני , ולהגיד לעצמי שזה מה שיש ולא לעשות מזה סיפור שאין לי יותר מעגל חברים ולהתמודד עם המציאות .
אני מוצאת את עצמי רוב הזמן לבד ומנסה כמובן איכשהו למלא את הזמן שלי בדברים שאני יכולה לעשות לבד וזה בעיקר כרגע שחייה וחדר כושר כרגע , ומלבד הסוגייה של העניין של פיתוח קשרים חברתיים אז מן הסתם אין מה לדבר כאן על זוגיות כי מי שאין לו יכולות חברתיות אפילו מינימליות אז מין הסתם שזה גם לא יגיע ואפליקציות זה פשוט לא בשבילי , וניסיתי קצת ממש תקופה קצרה מתוך "תעוזה" של לקפוץ למים לפחות ככה זה הרגיש עבורי. התחלתי עם זה אז בתקופה שכבר נהייתי דיי לבד חלק מהקשרים שאיבדתי היו מהצד שלי מסיבות מוצדקות , וכל פעם שדיברתי עם מישהו שבוע פחות או יותר לא משכתי את זה לשום מקום בעיקר כי מעבר לעניין של המחשבה הזאת של אולי במציאות אראה שונה לחלוטין שזה לדעתי מחשבה שעוברת בראש כמעט ח כל מי שמשתמש באפליקציות. אני לא רגילה לזה שמתחילים איתי ונראה קצת חשוד שיש גל של פניות ומאמינה שרובם סתם רנדומליות מתוך ייאוש ותסכול של אנשים שם שאפילו לא טורחים להביט בפרופיל כי כמעט אף פעם לא מתחילים איתי סתם רנדומלית אם זה לא בפאב או מועדון כי אני מודעת לעצמי ואני לא איזה יפיפייה ואני נראת רגיל ולא חסר לי את החסרונות שבי כמו כל אדם בסך הכל, וגם אם היו מתחילים איתי שזה גם לא היה קורה הרבה היו מקרים שסוג של נדחתי גם אחרי שהבאתי אינסטגרם או טלפון וגם זה לא קרה הרבה שהייתי מביאה ולא מתוך אגו , פשוט היה לי מספיק להיות עם חברות וחברים שלי ולצחוק ולהנות מהרגע ולא חשבתי על זוגיות אז, ואז שהייתי יותר צעירה חששתי שאם אני אהיה בזוגיות אז אני פשוט כל היום אהיה סביב זה וזה היה נראה לי מתיש ,וגם הזוגות שהיו סביבי איך אומר לא ממש גרמו לי חשק להיות בזוגיות, אציין שכתוצאה מהעובדה שהיו איזה כמה פעמים ש"סיננו" אותי מכל סיבה כזו או אחרת ואני מנחשת שזה קרה כי אני נראתי אולי אחרת בתמונות במקרה הטוב חח או שאנשים היו עד כדי כך מעורפלים שנראתי כל כך שונה ממה שהם חשבו באותו הרגע , זה בהחלט גרם לי קצת להוריד מעצמי ואם מישהו היה פונה אליי בעיקר אם הוא היה נראה טוב הייתי מסרבת ישר כי אוטומטית בראש שלי חשבתי שהוא רק מסתלבט עליי והיה איזה מצב שמישהו ניסה פעמיים לדבר איתי ,והתעקש נורא והוא היה נראה כמה ליגות מעליי ואני אומרת את זה מתוך מודעות עצמית בסך הכל, וזה היה נראה לי כבר מוזר שמישהו יעשה דבר כזה ועוד כלפיי, וגם שם סירבתי באדיבות כמובן. אז בגדול אין לי חשק לעבור את זה שוב כי זה קצת מאכזב וגם נותן לי להרגיש פחות טוב עם עצמי לא כמובן ברמה שזה גרם לי לשנוא את לחשוב על זה בלי הפסקה ולהכניס את עצמי לדיכאון אבל דיי מבאס שזה קורה .

עכשיו כמעט ואני לא יוצאת בכלל והאמת? שזה קצת חסר לי אולי לא בתדירות גבוה אבל לא יזיק לי קצת להשתחרר , והגעתי לגיל שכבר מחפשים להתמסד ואני אפילו לא בדרך ולא חושבת שזה בראש שלי בכלל לפחות לא עכשיו , כי איך זה יקרה אם אני עם ניסיון של ילדה בת 14 ? ורק לחשוב על זה שישפטו אותי ולא חסר כאלה שכן וישאלו אותי מיליון שאלות לא לעניין זה כבר מלכתחילה מכעיס אותי וגורם לי פשוט להשלים עם זה שזה לא יקרה.

בבית גם לא חסר לי קשיים ועברתי המון בכי ותסכול בעיקר בתקופות של הסגרים , ולא יודעת כמה זה בכוונה אבל בבית פוגעים בדימוי עצמי שלי ובהערכה שלי כלפיי מאוד . אף על פי כל זה לאחרונה הרגשתי כל כך צורך לאהבה שלא מצאתי את זה בשום מקום אחר אז ניסיתי לקבל את זה מההורים שלי בכוח למרות שהיו רגעים שהם היו פשוט פוגעים בי אם במכוון או לא, וציינתי את זה בפניהם אבל הם לא ממש קיבלו את זה או שזה נשכח מהם מאוד מהר , אז מחלתי והמשכתי הלאה ואני עדיין עושה את זה ובעיקר עכשיו מנסה כמה שיותר להסתכל על החצי כוס המלאה , ומעריכה את מה שיש לי ומנסה להבין אותם גם אם זה לא ברור לי או פשוט מנסה כמה שפחות ליצור איתם אינטרקציה , אם אני רואה שסה כבר עובר כל גבול . אני אחרי הכל חיה כאן על חשבון ההורים שלי ואף אחד לא מחזיק אותי כאו בכוח (או לפחות לא יכול למנוע ממני פיזית לצאת מהבית) ואם אני רוצה אני יכולה לקום וללכת אז אין לי ברירה אחרת מלבד לספוג את זה אחרי הכל הם מכלכלים אותי כאן וזה בעיניי לא מובן מאליו ואני מקבלת פה מעל ומעבר ואני לא דורשת מהם כלום.
עכשיו בטח אתם חושבים לעצמכם ובצדק שאם לא טוב לי תקומי ותלכי גם אם זה אומר להתמודד כלכלית לבד ושיהיה לי יותר קשה להתנהל ביום יום ,אבל העובדה שאני לא הכי יציבה רגשית לאחרונה אז ההורים שלי יכולים בקלות להניע אותי מלעשות את זה ולשחק לי ברגש שאני יודעת שזה יכול לעבוד עליי בעיקר אם זה לגבי הבריאות שלהם , למרות שהם דיי בסדר תודה לאל אבל היה איזה אירוע לאחד ההורים שלי שדיי גרם לי לדאגה לא אכנס לזה ברשותכם .
גם ויתרתי על ללכת למילואים כמובן בהתנדבות לא סירבתי צו כי ידעתי שאמא שלי תיקח את זה קשה ולא רציתי לשבור לה את הלב ולהכביד עליה ושתדאג עוד עוד יותר כי הייתי גם בתפקיד שהיה עם סוג של סיכון מסויים . אז אמנם אי אפשר להשוות את שני המקרים אבל באופן דומה אני לא רוצה לצער את אמא עם זה שאני עוזבת את הבית.
יחד עם כל זאת אני יודעת שזה צעד שאני חייבת לעשות עבורי כי אני מרגישה שפה אין לי איך להתפתח אני לא מסוגלת אפילו לדבר בטלפון בלי להרגיש פרטיות , וכבר לא בא לי להיות בבית שלא מעריכים אותי ומתייחסים אליי לפעמים כנחותה , למרות שאני יודעת שההורים שלי מאוד אוהבים אותי.

**ערכתי את השאלה כי הכתיבה הייתה מסורבלת*** אני סטודנטית ונורא בודדה שמביאה את זה בעיקר על עצמי. זה התחיל במהלך תקופת הקורונה הרגשתי המון מורדות נפשיות, ונהייתי אדם סגור מאוד ברמה כזו שהתרחקתי מכל סיטואציה חברתית ונוסף לכל גם איבדתי את המעגל החברתי היחידי שהיה לי במשך שנים, ולצערי תמיד היה לי איזה עניין עם להתחבר לאנשים ובעיקר נשים אפשר לומר שזה תפס מקום בעיקר בצבא , בנות היו דיי אכזריות או שפשוט לא וקיבלו אותי נורא לא יפה ומצאתי את עצמי רוב הזמן בסביבת גברים . אין לי מה להיכנס לזה כי זה לא העיקר פה. אז כמו שאמרתי כעת אני מוצאת את עצמי מאז אחרי תקופת הקורונה מאוד סגורה ובודדה ואפילו פיתחתי חרדה חברתית במידה מסויימת ונהייתי יותר ויותר אדישה ומתחמקת מכל ניסיון ליצור קשרים חברתיים כי אני כבר הגעתי לרמה שאני מרגישה מוכה נפשית מכל מיני שלבים בחיים שהתחלתי גם פחות להרגיש רצון להיות בחברת אנשים אני כל פעם מנסה להזיז את זה ממני , ולהגיד לעצמי שזה מה שיש ולא לעשות מזה סיפור שאין לי יותר מעגל חברים ולהתמודד עם המציאות . אני מוצאת את עצמי רוב הזמן לבד ומנסה כמובן איכשהו למלא את הזמן שלי בדברים שאני יכולה לעשות לבד וזה בעיקר כרגע שחייה וחדר כושר כרגע , ומלבד הסוגייה של העניין של פיתוח קשרים חברתיים אז מן הסתם אין מה לדבר כאן על זוגיות כי מי שאין לו יכולות חברתיות אפילו מינימליות אז מין הסתם שזה גם לא יגיע ואפליקציות זה פשוט לא בשבילי , וניסיתי קצת ממש תקופה קצרה מתוך "תעוזה" של לקפוץ למים לפחות ככה זה הרגיש עבורי. התחלתי עם זה אז בתקופה שכבר נהייתי דיי לבד חלק מהקשרים שאיבדתי היו מהצד שלי מסיבות מוצדקות , וכל פעם שדיברתי עם מישהו שבוע פחות או יותר לא משכתי את זה לשום מקום בעיקר כי מעבר לעניין של המחשבה הזאת של אולי במציאות אראה שונה לחלוטין שזה לדעתי מחשבה שעוברת בראש כמעט ח כל מי שמשתמש באפליקציות. אני לא רגילה לזה שמתחילים איתי ונראה קצת חשוד שיש גל של פניות ומאמינה שרובם סתם רנדומליות מתוך ייאוש ותסכול של אנשים שם שאפילו לא טורחים להביט בפרופיל כי כמעט אף פעם לא מתחילים איתי סתם רנדומלית אם זה לא בפאב או מועדון כי אני מודעת לעצמי ואני לא איזה יפיפייה ואני נראת רגיל ולא חסר לי את החסרונות שבי כמו כל אדם בסך הכל, וגם אם היו מתחילים איתי שזה גם לא היה קורה הרבה היו מקרים שסוג של נדחתי גם אחרי שהבאתי אינסטגרם או טלפון וגם זה לא קרה הרבה שהייתי מביאה ולא מתוך אגו , פשוט היה לי מספיק להיות עם חברות וחברים שלי ולצחוק ולהנות מהרגע ולא חשבתי על זוגיות אז, ואז שהייתי יותר צעירה חששתי שאם אני אהיה בזוגיות אז אני פשוט כל היום אהיה סביב זה וזה היה נראה לי מתיש ,וגם הזוגות שהיו סביבי איך אומר לא ממש גרמו לי חשק להיות בזוגיות, אציין שכתוצאה מהעובדה שהיו איזה כמה פעמים ש"סיננו" אותי מכל סיבה כזו או אחרת ואני מנחשת שזה קרה כי אני נראתי אולי אחרת בתמונות במקרה הטוב חח או שאנשים היו עד כדי כך מעורפלים שנראתי כל כך שונה ממה שהם חשבו באותו הרגע , זה בהחלט גרם לי קצת להוריד מעצמי ואם מישהו היה פונה אליי בעיקר אם הוא היה נראה טוב הייתי מסרבת ישר כי אוטומטית בראש שלי חשבתי שהוא רק מסתלבט עליי והיה איזה מצב שמישהו ניסה פעמיים לדבר איתי ,והתעקש נורא והוא היה נראה כמה ליגות מעליי ואני אומרת את זה מתוך מודעות עצמית בסך הכל, וזה היה נראה לי כבר מוזר שמישהו יעשה דבר כזה ועוד כלפיי, וגם שם סירבתי באדיבות כמובן. אז בגדול אין לי חשק לעבור את זה שוב כי זה קצת מאכזב וגם נותן לי להרגיש פחות טוב עם עצמי לא כמובן ברמה שזה גרם לי לשנוא את לחשוב על זה בלי הפסקה ולהכניס את עצמי לדיכאון אבל דיי מבאס שזה קורה . עכשיו כמעט ואני לא יוצאת בכלל והאמת? שזה קצת חסר לי אולי לא בתדירות גבוה אבל לא יזיק לי קצת להשתחרר , והגעתי לגיל שכבר מחפשים להתמסד ואני אפילו לא בדרך ולא חושבת שזה בראש שלי בכלל לפחות לא עכשיו , כי איך זה יקרה אם אני עם ניסיון של ילדה בת 14 ? ורק לחשוב על זה שישפטו אותי ולא חסר כאלה שכן וישאלו אותי מיליון שאלות לא לעניין זה כבר מלכתחילה מכעיס אותי וגורם לי פשוט להשלים עם זה שזה לא יקרה. בבית גם לא חסר לי קשיים ועברתי המון בכי ותסכול בעיקר בתקופות של הסגרים , ולא יודעת כמה זה בכוונה אבל בבית פוגעים בדימוי עצמי שלי ובהערכה שלי כלפיי מאוד . אף על פי כל זה לאחרונה הרגשתי כל כך צורך לאהבה שלא מצאתי את זה בשום מקום אחר אז ניסיתי לקבל את זה מההורים שלי בכוח למרות שהיו רגעים שהם היו פשוט פוגעים בי אם במכוון או לא, וציינתי את זה בפניהם אבל הם לא ממש קיבלו את זה או שזה נשכח מהם מאוד מהר , אז מחלתי והמשכתי הלאה ואני עדיין עושה את זה ובעיקר עכשיו מנסה כמה שיותר להסתכל על החצי כוס המלאה , ומעריכה את מה שיש לי ומנסה להבין אותם גם אם זה לא ברור לי או פשוט מנסה כמה שפחות ליצור איתם אינטרקציה , אם אני רואה שסה כבר עובר כל גבול . אני אחרי הכל חיה כאן על חשבון ההורים שלי ואף אחד לא מחזיק אותי כאו בכוח (או לפחות לא יכול למנוע ממני פיזית לצאת מהבית) ואם אני רוצה אני יכולה לקום וללכת אז אין לי ברירה אחרת מלבד לספוג את זה אחרי הכל הם מכלכלים אותי כאן וזה בעיניי לא מובן מאליו ואני מקבלת פה מעל ומעבר ואני לא דורשת מהם כלום. עכשיו בטח אתם חושבים לעצמכם ובצדק שאם לא טוב לי תקומי ותלכי גם אם זה אומר להתמודד כלכלית לבד ושיהיה לי יותר קשה להתנהל ביום יום ,אבל העובדה שאני לא הכי יציבה רגשית לאחרונה אז ההורים שלי יכולים בקלות להניע אותי מלעשות את זה ולשחק לי ברגש שאני יודעת שזה יכול לעבוד עליי בעיקר אם זה לגבי הבריאות שלהם , למרות שהם דיי בסדר תודה לאל אבל היה איזה אירוע לאחד ההורים שלי שדיי גרם לי לדאגה לא אכנס לזה ברשותכם . גם ויתרתי על ללכת למילואים כמובן בהתנדבות לא סירבתי צו כי ידעתי שאמא שלי תיקח את זה קשה ולא רציתי לשבור לה את הלב ולהכביד עליה ושתדאג עוד עוד יותר כי הייתי גם בתפקיד שהיה עם סוג של סיכון מסויים . אז אמנם אי אפשר להשוות את שני המקרים אבל באופן דומה אני לא רוצה לצער את אמא עם זה שאני עוזבת את הבית. יחד עם כל זאת אני יודעת שזה צעד שאני חייבת לעשות עבורי כי אני מרגישה שפה אין לי איך להתפתח אני לא מסוגלת אפילו לדבר בטלפון בלי להרגיש פרטיות , וכבר לא בא לי להיות בבית שלא מעריכים אותי ומתייחסים אליי לפעמים כנחותה , למרות שאני יודעת שההורים שלי מאוד אוהבים אותי.