עכשיו אני מבינה טוב יותר למה הכל תקוע בחיים שלי. למה אני גרה עדיין עם אבא, למה אני לא מצליחה להתמיד במסגרות, למה תמיד אני ה״מיוחדת״ שכל דבר קשה לה. למה רעשים וריחות משגעים אותי, למה אני לא מצליחה לעבוד, לקיים זוגיות, להוציא רישיון, לקיים חיי חברה נורמליים, להסתדר עם פעולות בסיסיות כמו בישול או סידור הבית. אני מתחרפנת מבלאגן ולכלוך. אני דואגת מהעתיד שלי, לא יודעת מה יהיה איתי. בזמן האחרון חשבתי להביא ילדים בתרומת זרע כי השעון מתקתק אבל עכשיו אחרי האבחנה אני חוששת להעביר להם את הבעיות שלי. אני מרגישה אבודה. שואלת את עצמי בעוד כמה מבחנים אלוהים יעמיד אותי. לא מזמן סיימתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות בהצטיינות שנלחמתי כדי להשיג אותו עבדתי כל כך קשה ואני לא מוצאת עבודה בתחום. לא יודעת מה יהיה עם תואר שני כי אני מבינה שעבודה עם אנשים בשבילי זה מורכב. אני מאד רגישה ולא מפרשת תמיד נכון סיטואציות חברתיות. נ.ב: עבדתי כמטפלת פרטית בתינוקות במשך 15 שנים ועזבתי את התחום. היה לי כיף עם הילדים אבל לא תמיד קל עם ההורים. הרגשתי שמחה עם הילדים שטיפלתי בהם ובגלל זה חשבתי שכשאהפוך לאימא תחזור לי שמחת החיים אבל עכשיו אחרי האבחנה אני כבר לא חושבת שזה הדבר הנכון לעשות. חוששת שיקבלו את הבעיות שלי. אני מרגישה מאד תלויה, אבא שלי כל הזמן איתי, דואג לי, מסיע, מבשל ואני גם תלויה מאד בתחביב שלי, בלט, שהפך להיות התרפיה, הבריחה וגם התלות שלי. זה גם קורה אצל אנשים על הספקטרום, עיסוק בתחום מצומצם. מרגישה מאד מבולבלת ומניחה שרואים את זה טוב בכתיבה המסורבלת. איך ממשיכים מכאן? אני שבורה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות