נמצא במאבק אינסופי בין ייאוש לתקווה

אחרי הרבה מאוד זמן שלא פתחתי כאן שאלה, החלטתי לשתף אותכם במה שעובר עליי ואולי מישהו מכם יוכל לעזור לי לפתור את הבעיה.

הנושא הזה נפתח היום בפגישה עם הפסיכולוג שאליו אני הולך מדי שבוע.
אני מרבה לפתוח את הנושא של הזוגיות בפגישות, כי זה משהו שאני נורא רוצה, זה חסר לי, אבל, זה לא שורש הבעיה שלי, זאת רק בעיה שולית שמפריעה לי לראות את כל שאר הבעיות האחרות.
מי שקרא ומכיר את הפוסטים שפתחתי כאן, יודע שלא עברתי חיים קלים והם הפכו אותי לבן אדם שאני היום.
הרבה דברים אני הדחקתי לאורך השנים, במקום להתמודד עם הבעיות האלה שמתי אותן בצד, סיפרתי לעצמי שקרים או מנעתי לעצמי את הגישה לאמת ולהודות ולהגיד את הדברים האלה לעצמך בקול, זה כואב.

דוגמה 1: אני כל הזמן מפנטז וחושב על זוגיות, כרגע יש בחורה ספציפית שאני רואה מדי יום במכון והיא תמיד במחשבות שלי, אחרי שנפתרתי מהאובססיה שלי כלפי בחורה אחרת. תמיד חייבת להיות איזה בחורה, זה שומר על השפיות שלי.
בכל מקרה, עם כל הרצון העז שלי לזוגיות והפנטזיות שלא מפסיקות לצוץ, ישנן כל הבעיות האלה שאני לא יודע אם יש להן פיתרון, כמו העובדה שאני אגואיסט או זה שהתרגלתי לחיות לבד ולדאוג רק לעצמי, להקצות זמן לעצמי וכו'... ואז אני ממשיך עוד יותר קדימה, מה אם וכאשר יהיו ילדים משותפים? אני לא יודע אם אני באמת מוכן לאחריות כזאת.

אז מצד אחד יש את התקווה הזאת שאולי יום אחד אני יעז וייגש אליה ואולי ייצא מזה משהו.
מצד שני, אני נורא מפחד מכל העניין, זה מרתיע אותי, שעכשיו אני צריך לחשוב על עוד בן אדם מלבדי, לחשוב על הצרכים שלו גם ולהקצות מהזמן הפנוי שלי בשבילו, בשביל להיות איתו.

דוגמה 2: כמה שאני רוצה לפתור את הבעיות שלי, אני מפחד לפתוח את כל מה שהדחקתי עם השנים, יש שם שלדים ודברים שמעולים ברגשות גדולים, לפעמים יש שיחות שרק אחרי שאני בבית ואני מרגיש בטוח, אני מרשה לעצמי להתפרק, השיחות האלה גורמות לי לחשוב יותר לעומק ולהגיע לכל מיני הבנות ואמיתות שהדחקתי.

עד לא מזמן, אם מישהו היה מרגיז אותי, לא הייתי מתייחס לזה וממשיך הלאה, אבל, מאז שהתחלתי ללכת לטיפול, אני נותן לרגשות שלי (הרעים) לקחת שליטה, אם זה להתפרץ על בן אדם או לצעוק עליו או אפילו לרצות לריב עם מישהו מכות.

נאמר עליי שאני מאוד ביקורתי כלפי עצמי וזה נכון, אני נמצא במקום שאני לא אמור להיות בו, לא בגיל 25, כשציפיתי מעצמי כל כך הרבה.
הרי, קיבלתי את אותן הזדמנויות כמו כולם בגילי, היה לי (ויש לי) פוטנציאל כמו לכולם (אולי אפילו יותר) ואם זאת אני הגעתי לכאן.
אני מתחיל להרגיש כמו קליפה של עצמי (Shell of my former self) כמו איזה רובוט שעושה רק פונקציות מוגדרות ולא מעבר לזה, אני מרגיש שאיבדתי את החלומות שלי, כל מה שרציתי לעשות כבר נראה רחוק ולא ניתן להגשים אותו.
אני כל הזמן נותן לעצמי תירוצים ודוחה את הכל, במקום לבוא ולשנות את המצב שלי, אני מעדיף לשקוע ברחמים עצמיים ולהקהות את החושים שלי ולהרחיק את עצמי מהמציאות, בדרכים שאני יכול להרשות לעצמי (לא סמים) .

בתור נער, חלמתי להיות טייס, בעיקר קרבי, אבל, מהר מאוד וויתרתי על זה, כי זה לא היה מציאותי בשבילי אז.
התפשרתי על להיות מפתח משחקי מחשב ואז זה התפתח יותר ורציתי לעבוד בחברה מאוד ספציפית, אבל, אז התחיל אצלי כל נושא הקונספירציה ולא רציתי לעשות מה שהחברה מצפה ממני ומה שאני "אמור" לעשות עם החיים שלי. תמיד אומרים לך מה לעשות : בית ספר=>תיכון=>צבא=>אוניברסיטה=>עבודה 9-17
ככה מכתיבים לכולנו את החיים ואני הרגשתי שבחיים שלי מגיע לי יותר מזה, שאני שווה יותר מזה.
לצאת מהמעגל האינסופי הזה נראה כמו טרחה שלא שווה לעשותה.

המאבק שלי הוא לא רק בין ייאוש ותקווה, הוא מאבק בין שני כוחות: חיים או מוות