מקריח, מרגיש אבוד...

היי, כמו שניתן להבין מהכותרת אני מקריח בגיל מאד צעיר. זה שלא יהיה שיער על ראשי היה אפשר לנבא בקלות עוד לפני שנולדתי מכיוון שאבא, דודים, סבים שלי ובקיצור - כל הגברים במשפחתי קירחים. "כל הגברים בישראל קירחים, זה משהו עם האקלים והשגרה מורטת העצבים בה אנו חיים", "גברים עם קרחת זה סקסי ומעיד על גבריות ואון מיני", משפטים כאלה לא עוזרים כלל - ההפך הוא הנכון. להיות בן 22 עם מפרצים זו מכה, במיוחד שהיה לך שיער מלא ומשגע על הראש עד לפני כמה שנים. רק אחד שבמצב שלי יוכל להבין באמת לליבי. אני מרגיש שאני נפגע ישירות מההקרחה בכל כך הרבה אספקטים. ביטחון ירוד - אני מישהו עם חשיבות רבה לאגו ולחיצוניות, תמיד הייתי ותמיד אשאר. אני מרגיש שאני פשוט תקוע בחיים. אין לי חשק ללמוד, למצוא זוגיות אמיתית אני לא יכול, בקיצור, אני מרגיש שכל עולמי חרב עליי. אין טעם לכלום בחיים האלה. אני מרגיש ויודע שהתפתחו לי גם בעיות נפשיות ואישיותיות קשות בשנים האחרונות, חלקן קשורות להקרחה וחלקן ממש לא, אבל זה כבר לפוסט אחר. אני רק אומר שאני משתדל ועושה מה שהחברה מצפה ממני לעשות, ואני לא באמת יודע מי אני ומה אני. אני לא מוצא את עצמי בחיים האלה, שממשיכים להטיל עליי מכה אחר מכה, הקרחת זה הדובדבן שבקצפת. גיליתי שאני לא חכם כמו שחשבתי, למעשה ממוצע להפליא במקרה הטוב. אין לי שום תחומי עניין למעט פיתוח גוף ומכון כושר, הדבר היחיד שיכול לנחם אותי. זה הדבר היחיד שאני טוב בו ושאני אוהב, אבל האבסורד שאפילו להתאמן אני לא יכול בגלל בעיות רפואיות(קילה). דברים שעניינו או גרמו לי התרגשות בעבר, לא מעניינים אותי כלל כיום, אני משתעמם בקלות ואני מרגיש פשוט מת. אם זה לא מספיק, גילו לי מחלה בקרקפת, שהורגת את זקיקי השערה וגורמת לקרחות שלא יגדל בהן שיער לעולם. כל זה ללא שום קשר להתקרחות הגנטית הנהדרת שלי. אין לי שום כישורים מיוחדים, אני משעמם וטיפש ובנוסף לזה אני אהיה עוד יותר מכוער ממה שאני עכשיו. מה שמצחיק שבחיים לא אודה בזה אם תשאלו אותי או תפגשו בי, אני מסתתר מאחורי מסכה ענקית שהולכת ומתפוררת. אני מרגיש אבוד ואין לי למי לפנות. זה משהו שהייתי חייב לפרוק כבר, אפילו אם זה בצורה אנונימית.