נואש לחברה, מרגיש חוסר רצון להמשיך לחיות, שבר כלי

שלום לכולם..(:
ראשית, עליי להבהיר משהו לגבי הכותרת הדכאונית: אני לא מתכוון לפגוע בעצמי בצורה כלשהי.. (לפחות לא בזמן הקרוב;)) אז אל תרגישו חופשיים להתקשר למשטרה או למכבי האש, תודה.
דבר נוסף, אני יודע ומבין שזמנכם יקר, וכאחד שגולש באופן קבע באתרים מסוג אלו, אני גם יודע כמה קשה להשיג ולשמור את תשומת הלב שלכם. אחת הדרכים היא לתמצת ככל הניתן את התוכן על מנת שלא תשתעממו ותעזבו. לצערי, לאור מצבי העגום, תמצות פירושו אי העברת הבעיה בשלמותה. (אתם גם תבינו למה) אי לכך.... המסקנה ברורה. אנא מכם, אחיי היקרים, נסו לגלות הבנה.

טוב, אז ל15% (ואני אופטימי) שנשארו איתי, לעסק...:
אין לי שום מושג איך אני ממשיך מכאן. אני אובד עצות ממש. אני יודע בדיוק כיצד הייתי רוצה שחיי יראו, ולא פעם פינטזתי למשך שעות את המציאות הורודה שציירתי לעצמי, אבל עם זאת, אני ריאלי ומבין שזה לעולם לא יקרה. לעולם לא אצליח להיות אחד מכם.

מה כל כך שונה אצלי אתם שואלים? הו, אז ככה.
כדי לענות על זה, קודם תבינו את הפער ביני לביניכם:
אין לי אף לא חבר אחד בחיי. מעולם לא יצאתי לפאב/מועדון/מסיבה. למרות שאני ממש ממש משתוקק לזה.
מעולם לא עשיתי "ישיבה" עם החבר'ה, כי כאמור, אין כאלה.
מעולם לא חגגו לי יום הולדת, לא סגרתי לופט, לא יצאתי לים עם חברים, לבריכה, לסרט.. בקיצור - חיי בדידות.
אף פעם לא התחבקתי עם אישה שהיא לא אמא שלי, בחיים לא היו לי ידידות, אף בחורה לא קראה לי "מאמי" ונתנה לי חיבוק. על נשיקה אין על מה לדבר, על קשר כל שכן. אני בתול, אין צורך אפילו לכתוב את זה.
למה כל זה? מה שונה בי שאף אחד לא מתעניין בי ואוהב אותי ורוצה להתקרב אליי? העלתי כמה תיאוריות בנושא, החל בנכות חברתית, עבור באוטיזם קל וכלה בהפרעות נפשיות. אך כאן אין זה המקום להעלותם, מסיבות ברורות.
בכל אופן... הדברים ברורים לכל, אני לא ראוי להתקיים, נולדתי בטעות, אין לי יכולת לחיות בעולם הזה. איבדתי את הרצון.
ואם תגידו שלא ניסיתי. נפגשתי עם פסיכולוגית, ניסיתי להתחיל קשרים בעבודה (שממנה התפטרתי עקב המחלה הנפשית) אחרי נסיונות כושלים לנסות לשנות את המצב, שרק גרמו לי להיות יותר אבוד, החלטתי לוותר. הבנתי שרואים את זה עליי, רואים שאני טיפוס בודד שמנסה להשיג חברים, ואנשים נוטים להתרחק מאנשים כמוני. וזה לא דבר שאפשר לשנות. תמיד אהיה נואש לחברה, ותמיד החברה תדחה אותי. ככה עובדת הלולאה האינסופית הזאת.

הנה למשל בעבודה, בימים הראשונים שלי קרה דבר שכמעט התעלפתי מרוב אושר. והרשתי לעצמי להיות אופטימי ולחשוב שהנה, תקופה חדשה מתחילה, טובה יותר.. הנה הדברים משתנים. בדיעבד עדיף שלא הייתי ממהר לשמוח, הנפילה הייתה כואבת.

בקיצור נמרץ.. שתי עובדות יצאו להפסקה, וגם אני, והן הזמינו אותי לשבת יחד, כפי שנהוג.. הייתי בעננים, ישבתי איתן, ודיברנו, וצחקנו, והיה נורמלי. הרגשתי סוף סוף אדם נורמטיבי. באותו יום הלכתי הבית מאושר, שרתי לעצמי, הייתי על גג העולם.
למחרת ראיתי אותן, ציפיתי שהן יאמרו "היי", לכל הפחות. זה לא קרה. הייתי מבולבל, לא הבנתי איפה אני לא בסדר. נלחמתי על ההיי הזה, התקרבתי לאחת מהן, יצרתי קשר עין, אמרתי לה היי והוספתי חיוך. היא הסתכלה עליי למשך שנייה, הפנתה מבט, והמשיכה לצחוק עם חברותיה. זה שבר אותי טוטאלית. נשארתי עומד למשך כמה שניות..

מקרה נוסף, עם בחור מהעבודה. כשלא הייתה עבודה הוא לפתע התחיל נושא שיחה איתי, למזלי בתחום שאני מבין בו. מיד העיניים שלי נפתחו מרוב אושר, התחלתי לשפוך ידע, לשאול, להתעניין, להקשיב, לייעץ.. הרגשתי שוב כמה אני נורמלי. כל כך שמחתי על כל שניה שהשארתי אותו באינטראקציה איתי. חשבתי לעצמי שמצאתי ידיד, או מכר. למחרת לא היה שלום מצדו.

התפטרתי מהעבודה, לא יכלתי לשאת את הכאב. לא יכלתי לפגוש את האנשים האלו ולהסתכל להם בעיניים.
היום אני מובטל, יושב בבית ומפסיק לקוות. פעם הייתי חושב על ימים טובים מאלו. הייתי מקווה שיקרה משהו שיהפוך את הקערה על פיה. היום אני כבר ריאלי ומבין שלעולם לא אהיה אחד מכם.