אני חושבת שיש לי מחלת נפש, מה לעשות? איך לצאת מזה?

אני מרגישה ממש מוזר, כל הזמן.. המוח שלי מבולגן וכנראה גם ההודעה הזו תצא מבולגנת כתוצאה מזה.
אני תמיד מרגישה כאילו יש איזה מישהו שצופה בי, שכל המעשים שלי, גם כשאני לבד מבוקרים ע"י מישהו ולא שלי באמת. ואולי זו החברה שגורמת לי להרגיש ככה כי אם אני עושה דברים שאני רוצה באמת הם תמיד מתוייגים כמוזר/משונה/מיוחד.
יש לי לפעמים מחשבות משוגעות שמפחידות אותי כמו לראות ילד קטן כמשהו מיני, כמו להתחפש לאפריקאית ולחיות את החיים שלי ככה, תמיד אני רוצה להכנס לדמויות, תמיד לברוח ממה שאני.
ואולי אני סתם מתבכיינת, אני לא יודעת. כי גם אין לי את מי לשתף. גם כשאני משתפת הסביבה שלי לא באמת מבינה אותי לעומק. כי אני נראית נורמלית כלפי חוץ ויודעת לעשות דברים נורמליים- צבא, עבודה, חברים. יש לי חברים, יש לי הכל. רק שאני גם לא מרוצה מהם.
בכל מסגרת שהייתי בה עד היום אף פעם לא הרגשתי באמת חלק,
גם כל מערכות היחסים שלי תמיד היו עם גברים מבוגרים ממני בהמון (הפרשים של 10 שנים ויותר) או עם בנים עם המון שריטות (כאלה שאנסו אותם, שההורים שלהם מתו).
אני לא יודעת מה גורם לי להמשך לאנשים כאלה, אולי הערכה עצמית נמוכה.
ומה שמוזר עוד יותר אלה התנודות הקיצוניות שלי במצבי רוח והעוצמה שלהן.
אני יכולה יום אחד לחשוב מחשבות מסוימות ולהיות שמחה באופן מטורף, בעיני העולם מדהים והכל אופטימי ויום לאחר מכן שיקרה משהו שאני לא מרוצה ממנו ולא יהיה לי כוח לכלום והכל יראה לי סתמי וחסר סיכוי.
וזה קורה כל יום, משתנה כל יום, אף פעם לא יציב.
מה גם שאם כל בן אדם שאני מדברת אני נהיית אדם אחר- אני ממש משנה את עצמי בהתאם לסביבה, ואז גם כשאני לבד, כמו שכתבתי קודם, אני כבר לא יודעת מי להיות, לא יודעת מי אני.
הייתי אצל פסיכולוגיות כמה פעמים שהיו הרבה פחות חכמות ממני ולא ממש הבינו מה אני מספרת ואני חושבת שגם ההורים שלי לא ממש עוזרים. אמא שלי היא אדם שחשוב לו שהכל יהיה תמיד "נורמלי", שהכל יהיה בסדר ויצטייר כבסדר כלפי חוץ ואבא שלי פשוט אדיש לכל מה שקורה, אמא שלי משפילה אותו והוא מקבל את גזר הדין.
אני מרגישה מלאת בעיות,
אבל זה גם רק היום.
ואולי מחר ואולי עוד שעה אני ארגיש נהדר ונפלא ושאני מסוגלת להכל ואז זה יעלם כמו שבא.
אני באמת לא יודעת איפה למקד את הבעיה.
אם אני אמצה את זה, אז מדובר ב:
חוסר יציבות מטורפת,
יחסים גרועים עם המשפחה,
הרגשה שאסור לי להיות אני כי אני מוזרה.

איך מתקדמים מפה? איך לצאת מזה? אני גם לא רוצה לחיות חיים נורמליים, לבחור בן זוג נורמלי רק כי ככה אקים משפחה נורמלית, כי אז בעצם אחקה את דרך החיים שלי אמא שלי ואחיה בשקר. מצד שני אני חוששת שאם באמת אעשה את כל מה שאני מרגישה באמת אני אחיה במוסד לחולי נפש...
איך להתקדם לאנשהו עם ההרגשה הזו? ולאן בכלל יש להתקדם?
הרבה פעמים אני חושבת על האופציה של לסיים את החיים שלי, אבל באותה מידה זה גם מפחיד אותי...
אני צריכה עזרה, איזשהו קצה חוט, אולי אני לא רואה את הדברים בפרופורציות.