אני פשוט לא טובה בכולם, לא מוצאת כלום בראש...

אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל מרוב הייאוש והתסכול שעובר עליי. אני כותבת את הפריקה הזאת בדמעות בתקווה שאולי איך שהוא זה יקל עליי.
תמיד הייתי חריגה בחברה, תמיד הייתי הילדה השונה ומנודה עם בעיות חברתיות ולימודיות. כל ה-12 שנות לימוד שלי אובחנתי כילדה לקויית למידה, מיד כמובן היו לי הקלות ועזרה ומיליון מורות פרטיות. מכיתה ט' עד י"ב הייתי בכיתה מיוחדת של תלמידי לקויי למידה כמוני. הציונים שלי אף פעם לא היו משהו, ממוצעים.. לא שהיה נדיר שקיבלתי 90-100, אבל אלה גם לא היו הציונים שקיבלתי לרוב. בתעודת בגרות הציונים שלי בין 60 ל-90. כל "החברות" שהיו לי בבי"ס היו מתאכזרות אליי ומתעללות בי נפשית, הן היו פשוט דורכות עליי, מנדות אותי מאנשים אחרים, עושות עליי חרם, משתמשות בי וזורקות. אף פעם לא הצלחתי להשתלב כמו שצריך, וגם שהיו תקופות שכבר הצלחתי- אנשים היו מורידים אותי שוב פעם למטה ואז בכלל כבר נשברתי וויתרתי.
ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטנה, ישר עברתי לגור עם אבא שלי. אמא שלי אובחנה כחולת מנייה דיפרסיה לכן היא לא יכלה לגדל אותי ואת אחותי ואחי הגדולים. ישר גם הלכתי לטיפול פסיכולוגי שעזר במקצת לפרוק ובכך שהציונים שלי טיפה עלו בחטיבה.
היום אני כבר חיילת וקרובה ממש ממש לשחרור, אני מתכננת לעשות מועדפת עם ילדים אוטיסטים.
אבל, במבט קדימה קשה לי לראות את עצמי מצליחה במשהו. אני מנסה לחשוב במה אני טובה, ואני לא מוצאת כלום בראש. אני מסתכלת על כולם סביבי וכל אחד מצליח בתחום מסויים ואפילו בכמה ולכולם יש תוכניות ושאיפות חוץ מלי.
אחותי הגדולה עוד מעט כבר מסיימת תואר ראשון ונשואה שנה לבן אדם מדהים, אחי הגדול כבר עוד מעט בשנה השלישית ללימודיו ומתכנן לעבור לגור עם חברה שלו במעונות של האוני', אבא שלי כבר בזוגיות 4 שנים עם אישה שהיא כמו אמא שניה בשבילי. אני רואה אנשים מהשכבה שלי בפייסבוק עם חברים שלהם, נהנים, יוצאים, מאוהבים, לומדים.. ולי אין כלום. אני לבד בעולם הזה, אני פשוט באמת לא יכולה לדבר עם אף אחד. הבנות שאיתי בצבא לא יבינו אותי, כי הן עסוקות בעצמן ואני לא באמת מרגישה שאני יכולה ככה להפתח בפניהן ולסמוך עליהן.
על זוגיות אין בכלל מה לדבר, אף פעם לא היה לי מישהו. לא זוגיות, לא מגע, לא נשיקה, לא יחסי מין. אני מתביישת לכתוב את זה, אבל אפילו דייט לא היה לי.
אם אני יוצאת עם חברה (היא לא כזאת "חברה" אבל שיהיה), תמיד מתחילים רק איתה... אף פעם לא התחילו איתי במציאות, ניהלתי שיחות עם גברים אבל רק דרך האינטרנט וגם ניסיתי ליזום בעבר (במציאות) לא יצא מזה כלום, תמיד זה היה כמעט אבל לא בסוף. מי בכלל ירצה מישהי בגילי שהיא לא מנוסת ושאפילו עדיין לא התנשקה או לא יצאה לדייט?
בקיצור אני מרגישה פשוט אפסית מכל הבחינות, אפילו ללמוד נהיגה שאני רוצה להתחיל- אני מפחדת.
באמת שפשוט נמאס לי מהכל, וכמה שאני מנסה לשרוד ולרומם את עצמי אני מוצאת את עצמי לבד בכל החיים האלה שלי ושובפעם אני בוכה.
ובבקשה אל תציעו עזרה פסיכולוגית, אני לא רוצה לחזור לזה. מצידי אל תכתבו אפילו כלום, זה היה סתם בשבילי. בשביל לפרוק.