כבר שנה שלמה שאני באותו המצב, איך לשבור את השגרה הזאת?

שלום לכולם.
עד לפני לא מזמן, נשבר לי, אני לא יכול להמשיך בשגרה הזאת.

לפני כשנתיים, סיימתי בצפר, כל הכיף של תלמיד י"ב שסיים לימודים, אחד כזה שאין לו כ"כ הרבה חברים אבל אחד שכן מכיר אנשים מאותו השכבה שלו, יש לו את הידידים של ה"היי וביי", ושיש לו את החברים מאותו הסוג כמוהו, יותר מחוננים, יותר מסתגרים עם עצמם, כמוני.
אחרי שסיימתי את הלימודים הייתי צריך להתגייס חודש אחרי, אני חירטטתי את הצבא שיש לי בעיות רפואיות ושאני לא יכול להתגייס כרגע, הגיוס שלי נדחה בכתשעה חודשים.
אני רציתי להרגיש את החופש, לא רציתי לעבור ממסגרת למסגרת אחרת כ"כ מהר, רציתי להכין את עצמי, התאמנתי, למדתי להתגונן באומנויות לחימה, מה שכל מלש"ב טרי עושה לפני שהוא הולך להתגייס.

ואז, קרה דבר מופלא, הכרתי את הבחורה הראשונה שבחיי שהייתה החברה הראשונה שלי, הייתי בקשר איתה 8 חודש, שגם הקשר הזה התנדנד על הכתפיים שלי, אבל מה לא עשינו, רקדנו, צחקנו, בילינו, טיילנו, עשינו כמעט הכל, חוץ מסקס, בפעם הראשונה שהייתה באמת יכולה להיות הפעם הראשונה שלי ושלה, שיצאנו לצימר בצפון, זה היה הכי רומנטי והכי מושלם שכל זוג יכול לבקש,אנחנו דיברנו על זה כמעט לפני ששכבנו, היא פחדה, היא לא ידעה אם היא יכולה להתמודד עם זה, ובשלב הזה הבחירה כבר הייתה בידיים שלי,ומרוב שאהבתי אותה, מרוב שהתחשבתי בה וברגשות שלה, החלטתי שלא נעשה סקס, אחרי שלושה חודשים, לבסוף,הקשר הזה נגמר בבגידה מצידה, ואני? נכנסתי לדיכאון עמוק...
כעסתי על עצמי, איזה טיפש הייתי, איך יכולתי לתת לבחורה כזאת לשחק לי ברגשות?
והיה בי חלק שהאשים אותי, וחלק שהצדיק אותי.
חלק אחד שאומר "אם היית שוכב איתה,היא הייתה משוגעת עליך, מכיוון שהיית יכול להיות הראשון שלה, זה לא היה קורה, את גרמת לעצמך לצאת הומו ואידיוט, כל גבר נורמלי היה מנצל את ההזדמנות הזאת"
וחלק שני שאומר "מה שעשית באותו יום היה מעשה ראוי להערכה, זה מראה שיש בך אכפתיות, זה מראה שאתה כן מתחשב, שאתה כן באמת אוהב מהלב ולא מהשמוליק שלך", ומאז ועד היום, אני עדיין נשארתי בתול בן 20.

חודש אחרי שנפרדתי ממנה, התגייסתי, בטירונות הרגשתי קצת יותר ביטחון, שהכל יכול להיות שונה, שהכוח בידיים שלי, אני יכול לשנות את איך שאני מרגיש לגבי שטויות כאלה, שהכל נמצא בראש, למדתי להכיר את עצמי ולהכיר ביכולות שלי.
האמנתי עצמי, והוכחתי לעצמי, שהכל בראש...

היום אני בסדיר שלי, ואני עושה שירות של שבוע-שבוע.
כשאני בבסיס התפקיד דורש ממני הרבה, אבל אני מסתכל על זה בעין חיובית.
בבסיס יש לי את כל החברים, אנשים שאוהבים אותי, לא חסר לי מה לעשות.
אבל כשאני מגיע הביתה (זה מתייחס לשגרה של שנה), אני שוכח מהכל, נח, לא עובד כל השבוע (אבל אני כן עובד בשישי שבת), ותקוע מול המחשב במשחקים.
עד לפני לא מזמן, נשבר לי, אני כבר תקוע שנה שלמה באותו מצב, ואני לא רואה איך אני יכול לשנות את זה, אני התחלתי לעשות ספורט ולהתאמן קצת, כדי לנסות ולחזור לשייפ הקודם שהיה לי, אני רוצה ללכת לעבוד באמצע השבוע, אבל אני לא רואה איזה מעסיק יקבל חייל שעובד אצלו רק שבועיים בחודש, והדבר היחיד שהכי משגע אותי, זה שכמעט ואין לי חברים באזור שלי, אין לי לאן לצאת, אין לי עם מי לצאת, וגם ללכת למסיבות לבד זה יהיה קצת מוזר בשבילי.
לא שיש בי ממש חסרונות, אני בחור יפה, אתלט, אינטליגנט, אני לא מרגיש שום חסרון בי, אבא שלי הציע לי לעבוד יותר על הבטחון העצמי שלי, ואני מחזק את מה שהוא אומר, כי אני באמת מרגיש שחסר לי ביטחון עצמי.
אני גם מרגיש שחסר לי מישהי שתיהיה איתי, שתחזק אותי, מישהי שיודעת לפרגן...
למרות שאני שמתי לב שיש בנות אצלי בבסיס ש"דלוקות עליי" אבל אף פעם לא יוצא לי יותר מלהחליף איתם כמה מילים במשך כמה דקות וזהו, גם בגלל שאני גר רחוק משאר החברים שלי בבסיס, וגם בגלל שהתפקיד מעייף אותי לגמרי, ושאין לי ממש הזדמנות לדבר איתן...

מה אני אמור לעשות בשביל לשבור את השגרה הזאת?
מה אני אמור לעשות בשביל כן לדבר עם בנות ולעשות מעבר לזה?