היי ,
תמיד מז שהייתי בגן וביסודי הערצתי את פיטר פן וכולם ידעו שאני לא רוצה להתבגר.. תמיד אמרתי שאני לא רוצה לגדול ולהיות כמו המבוגרים..
אני כבר שיניתי קידומת השנה והיה לי מאוד קשה עם זה ובכיתי הרבה (שלא נדבר על הרגשות אשם שהיו לי שאני מעזה לבכות בכלל .. אני מעריכה את הזכות שניתנה לי לחיות , שלא תטעו ) קשה לי לעכל את זה שאני כבר בת 20 .. לא נתפס לי איך הגעתי למצב הזה .. אני עדיין רואה סדרות וסרטים מצוירים ונהנית מעולם הפנטזיה והיצירה ... סולדת מהתנהגויות של הרבה צעירים .. אבל מכבדת את זה , יש לי גם חברות כאלה.. שיוצאות למועדונים, שותות וכאלה שיודעות מה הן רוצות מהחיים... אבל אני תקועה בעבר... בזכרונות ומנסה להאחז ולשמר את העבר.
בקושי זורקת דברים, קוראת כל הזמן יומנים שכתבתי פעם...
תמיד כל השנים אמרו לי שזה יעבור אבל אני תמיד ידעתי שהם טועים.. אני רואה סרטונים שלי כשאני בת 6,7 צוחקת ועושה שטויות וכולם קוראים לי חמודה .. אני מסתכלת על המראה , קולטת שזהו שגדלתי והדמעות מתחילות לזלוג ...
יש לי פחד חזק מזקנה ... להשתנות, להתקמט, שכולם סביבי יהיו משעממים ...
ישלי חברות שמדברות איתי על זה שהן מוכנות לחתונה, לא בוער להן ילד אבל בעוד שנתיים שלוש הן צופות שזה יקרה.. ואני ? לא רוצה את זה בכלל . אני ילדה בעצמי ומפחדת מכל מה שקשור לזוגיות רצינית , אהבה, משפחה ....
אני בכלל לא מרגישה שייכת לזה כאילו זה עצם זר . אני מרגישה ככ לבד עם התחושות האלו... קשה לי להאמין שיש עוד אנשים כאלה.. אם הם קיימים בטח הם בודדים ... אולי אמצא אותם פה מי יודע .
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות