אני צריכה תמיכה ואף אחד לא מקשיב לי, מרגישה בודדה בעולם

טוב, אז מאיפה נתחיל?
אני בת למשפחה שכולה, ובגלל שההורים שלי איבדו שני ילדים הם היו (ועודם..) מגוננים עליי יתר על המידה - לא הייתי יוצאת לשום מקום אף פעם, אנשים לא היו באים אליי ואני בקושי הייתי מבקרת אחרים, הייתי די מבודדת בסך הכל. תמיד רציתי לבשל ולהתנסות בהכנת אוכל, גם אם זה להכין חביתה פשוטה, ואמא שלי תמיד הייתה רצה ואומרת "לא עזבי אני אעשה את זה", ובמקביל אני סופגת הערות "אני לא אחיה לנצח, מתי תדעי להכין לעצמך אוכל?". אף פעם לא עניין אותם איך אני מתמודדת עם החברה, רק היה אכפת להם שאני אצליח בלימודים. שזה סבבה והכל, ובאמת הצלחתי והייתי שפיצית של ממש, אבל ציונים זה לא הכל בחיים, אבל שום דבר אחר לא עניין אותם. גם עכשיו הם כל הזמן עסוקים בזה ש"מה את הולכת לעשות אחרי הצבא?? אין לך עתיד!!!" כי אני בת כמעט 20 ואני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי. הורים למופת.
חברים אין לי. הייתה לי את החבורה המצומצמת שלי בתיכון שכללה 3-4 חברים, ניסיתי לשמור איתם על קשר לאחר התיכון. אחד מהם טבע בים, והשאר פשוט לא התאמצו לשמור איתי על שיחה, לא חשוב כמה ניסיתי, ותמיד היו מתרצים בתירוצים מעפנים שממש לא עבדו עליי בקשר לסיבה שהם לא יכולים להיפגש איתי. יש שניים שלושה אנשים שאני מנהלת איתם מדי פעם שיחה של "היי מה קורה" אבל זה אף פעם לא מעבר לזה. אני לא יוצאת לשום מקום כי אין לי עם מי ואצלנו בעיר לא מקובל ללכת לבד, וגם אין לנו כל כך מקומות בילוי בעיר.
יש לי חבר כבר כמעט 3 שנים, הכי אכפת לי ממנו בעולם ואני מנסה הכי בעולם לגרום לו להרגיש רצוי, אהוב ומוערך, כל מילה שיוצאת לו מהפה נלקחת אצלי בחשבון ואני מתחשבת בו במעשיי הכי שיש. בזמן האחרון הוא מתחיל להעביר עליי די הרבה ביקורת, מתנהג בחוסר רגישות וגורם לי להרגשה לא נעימה. בתחילת הקשר שלנו אני הייתי זאת שאהבה לשתות אלכוהול לא מעט והוא לא התחבר לזה כל כך ועכשיו זה נעשה בדיוק הפוך, איבדתי עניין בזה והוא פשוט לא מסוגל להעביר בילוי חברתי אחד בלי שתייה, והוא מנסה כל הזמן להכריח אותי לשתות איתו ומתבאס כש"אני מייבשת אותו". אני שותה איתו לבסוף אבל גם לי יש גבול, וכמובן שזה לא מספיק ואני שוב סופגת ביקורות ומילים לא נעימות.
אני מרגישה לבד, אף אחד מהנ"ל לא מתחשב במה שעובר עליי, העולם מסתובב רק סביב כל אחד מהם בנפרד ואני רק עבד שאמור לספק את רצונותיהם של כולם. אני כל הזמן אומרת שאני מרגישה מצוקה ואני רק רוצה שיקשיבו לי. ההורים שלי מתעלמים ואומרים "את בסדר תשתקי" (בניסוח שונה), החבר לא בדיוק עוזר והחברים לא קיימים.
אין לי איך לשנות אף אחד מהם, כבר דיברתי עם פסיכולוגית ושני קב"נים (אני חיילת), ושום דבר לא עוזר... היו לי נטיות אובדניות, ועדיין יש לי, אבל אני פחדנית מדי לעשות לעצמי נזק שכזה, אז אני רק נשארת מדוכאת בלילה בגלל המחשבות האלה ובוכה עד שאני נרדמת.
מישהו חווה משהו דומה ומוכן לשתף אותי במנטרות שיעזרו לי לצאת מהמצב? אולי כדאי לי בכלל להתרחק מכולם? אני רוצה להרגיש שייכת לעולם ושאנשים ירצו בחברתי ולא רק יסתכלו עליי בתור זאת שאפשר לנצל ולא להתעניין בשלומה.