נפרדנו לפני שנה ועדיין יש שאריות בזיכרון... איך מוחקים אותה סופית מהזיכרון?

אז ככה, הכרתי מישהי בעבודה, היינו ביחד לא הרבה זמן, משהו כמו חודשיים-3 סך הכל שזה בתכלס קצת יחסית אבל התחברנו ברמה שקשה לתאר, נורא אהבנו אחד את השני, היא הייתה בחורה שבעיניי היא באמת מציאה - מבית טוב, לא חסר כסף (לא מסתכל על זה בטח בגיל הזה אבל לא מזיק), יפה, מצחיקה, אינטליגנטית ואחת כזאת שכל אחד יאהב, בהתחלה בכלל לא האמנתי שנהיה זוג כי אני לא כל-כך מעריך את עצמי כי אני לא כזה חתיך (אני נראה בסדר לא מכוער או משהו אבל היא הייתה מדהימה, אחת שכולם ישימו עליה עין) אבל אני יודע שיש לי מה להציע כי אני מאוד מעניין ומודע לעצמי...

בכל אופן, היו פה ושם תהיות בינינו אם אנחנו מתאימים, כי היא הייתה מבית דתי וגם בגלל שלפעמים היה לנו קצת קצר בתקשורת, ובעיקר כי בעבודה כולם רכלנים מגעילים (מלא לא הבינו איך היא יוצאת איתי) אבל סך הכל באמת אהבנו אחד תשני וממש שמחתי שיש לי אותה, בעיקר כי זה בא לי משום מקום (הכי לא חיפשתי חברה באותו זמן)... בסוף נפרדנו כי היא בגדה בי. התנשקה עם מישהו, סיפרה לי יום אחרי שזה קרה בדמעות והיה לי מאוד מאוד קשה, הסכמנו שאי אפשר להמשיך במצב הזה, לקחנו פסק זמן ושם זה נגמר.

אני עד עכשיו בתסביכים אם לא עשיתי טעות שלא נלחמתי, כמובן שהאשמה היא עליה, היא זאת שהייתה צריכה לעשות את הצעד ולהראות שהקשר חשוב לה, אבל היא קצת אדישה ומעופפת, ונשים רגע את "צודק" בצד - אחרי הכל אולי היה עדיף לי לוותר על האגו ולהילחם עליה (אפילו שאני לא צריך) כי בכל זאת אני אוהב אותה, זאת נשיקה בכל זאת שזה פחות נורא, אני בטוח ב1000% שזאת מעידה ושזאת לא היא, אני ממש לא רוצה להישמע מצדיק את זה (!!) והייתי נורא פגוע פשוט צריך לקחת דברים בפרופורציות, יש הבדל בין לגלות שחברה שלך כבר חודשיים בוגדת בך מאחורי הגב לבין זה שהיא נשברת מולך יום אחרי על נשיקה שהיא עצרה באמצע עם מישהו (ושוב זה ממש ממש לא בסדר!!)... אני יודע שאולי זה יישמע הזוי להרבה אנשים, וחלק יגידו שאני סמרטוט, אבל בסופו של דבר גם אם אני מסתכל אך ורק על טובתי וזאת תחושת פספוס נוראית... היא באמת הייתה אהבת חיי.

דבר שני, איך אני מוציא אותה מהראש?
זה לא שזה מטייל לי כל היום במחשבות, כבר התגברתי, עברו הרבה מים בנהר, כל החרא של האחרי והכל עבר, עוד לא יצאתי עם מישהי אבל היו לי קטעים פה ושם, ובכל זאת, התחושת פספוס הזאת לא יוצאת לי מהראש... על מה היה קורה אם הבן **** הזה לא היה נכנס לתמונה ולוקח לי אותה (ואני באמת לא מבין מה היא מצאה בו, לא בקטע של קנאה, גם שמעתי מחברות שלה שהוא מכוער ולא מעניין ושהן לא מבינות מה יש לה איתו)
אני חי ת'חיים, יש לי משפחה חיי חברה עבודה, אני מתכנן טיול, סך הכל אני חושב שהמצב שלי דיי טוב... ובכל זאת, איך מוחקים אותה סופית מהזיכרון??

מה שהכי מעצבן זאת התחושת פספוס, מילא להיפרד מריבים, ממיצוי, מחוסר אהבה של אחד הצדדים (או שניהם) - אבל ככה, בשיא, בדיוק שהזוגיות התייצבה סוף סוף...

אין בינינו שום קשר, רק בפייסבוק לא מחקתי אותה אבל אנחנו לא מדברים או משהו (פה ושם עושה לי לייקים על דברים כדי להראות נוכחות אבל זה לא מזיז לי, אל תציעו את זה כפיתרון כי זה לא זה)

עזרה? :\