לא מצליחה לשמור קשר עם אף אחד ושוקעת לדיכאון, למה זה צריך להיות ככה?

כל החיים שלי אני מרגישה כאילו משהו לא בסדר איתי, שאני לא נורמלית ומוזרה ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.. יש כמה בעיות בכמה תחומים ואשמח אם כל אחד מכם יעזור לי בתחומים שהוא חושב שיכול. זה ארוך אבל אני מקווה שיהיה לכם כח לקרוא ולעזור לי.. תודה לכם!
-בכל מקום שהייתי בחיים היו לי חברות אבל כל פעם שעזבתי את המקום איכשהו הקשר התרופף ואני פשוט לא מצליחה לשמור על קשר עם אף אחד! אני יודעת מראש כשאני נהיית חברה של מישהו שזה רק זמני וזה יאבד.. זה כאילו כשאנחנו כבר נגיד לא לומדים יחד או עובדים יחד נאבד הקשר שאיחד אותנו יחד. ולא משנה כמה אני מנסה זה פשוט מאבד את זה ולא הולך.
-וזה מלחיץ כי יש לי ידיד שאני רוצה לצאת איתו אבל אני חושבת איך אני יוכל לצאת עם מישהו שיש לו חברים כבר שנים מאז הילדות ואני רואה שהוא מדבר עם מלא אנשים ויש לו חיים, והוא יוצא לפעמים כשאני בקושי יוצאת ובקושי שומרת על קשר עם חברות... אני בכלל לא ברמה שלו, בליגה שלו. ברגע שהוא יגלה את זה עליי אני יראה לו עלובה ובודדה ומסכנה.. למה שמישהו ירצה אחת כמוני...
וזה מצבי רוח- תמיד בא לי חברה ובא לי שיהיו לי את החבורה שלי והאנשים שלי, אבל יש רגעים שפתאום אני אוהבת להיות לבד..
-גם בשנים האחרונות יש לי בעיה של דיכאון שפתאום תוקף אותי- פתאום הלב שלי כואב כזה ואני מתחילה להיות מותקפת במחשבות על כמה אני דפוקה וכמה אני שונאת את עצמי.. כל החיים שנאתי את עצמי לא משנה כמה ניסיתי להעלות את הביטחון עצמי וההערכה העצמית שלי מתישהו זה חזר תמיד לנקודת האפס- למי שאני.. חסרת ביטחון ודיכאונית.. ואני לא מבינה מה זה הדיכאון הזה.
לפני שנתיים הייתה לי שנה שלימה שהייתי בדיכאון עם פרצוף עצוב כל הזמן בקושי היה לי כח לזוז ולעשות משהו.. הרגשתי את הבדידות כל הזמן והיה לי כאב בלב תמידי. וזה היה סוג של כניעה בשבילי- כל החיים הרגשתי שאני נלחמת בשביל לחייך בשביל להיות נחמדה לאנשים בשביל להיות נורמלית בחברה ואז באה שנה שפשוט הפסקתי, הייתי מי שאני. וראיתי שאנשים לא אוהבים אותי ככה ולא מתחברים אליי.
בעקבות כך החלטתי שכשאני הולכת ללימודים באוניברסיטה אני ישחק אותה שמחה וחייכנית- ובאמת עשיתי את זה ופתאום אנשים אהבו אותי, וגם הלימודים נתנו לי משהו לעבוד עליו וסוג של הוציאו אותי קצת מהדיכאון.
אבל הנה- הדיכאון שוב חוזר אליי פתאום בכל מיני רגעים . חוזר והולך חוזר והולך. וכבר אין לי כח ללמוד ולהשקיע ולעשות מבחנים, פשוט נגמרה לי המוטיבציה. אני חוזרת להיות הדכאונית וזה מעצבן. ואני רואה אנשים אחרים שכן ממשיכים ללמוד כרגיל ויש להם כח. אבל לי תמיד היה מעצבן ללמוד למבחנים ואני זוכרת שהייתי כילדה מתעצבנת ובוכה כשיש שיעורי בית וכאלה.. ועדיין זה קורה עד עכשיו- בוכה כמו ילדה קטנה על כל דבר קטן שמפריע לי. כאילו בשנה הדכאונית ההיא החוזק שלי נשבר וכל דבר קטן גורם לי לבכות
אני לא מבינה אם זה בעיה נפשית כלשהי שיש לי דכאון שבא והולך כל הזמן, שיש לי מצבי רוח.. שזה משתנה..
אולי זאת הפרעה כלשהי.. למה אני צריכה להילחם כדי להיות שמחה ועליזה ומצחיקה, למה המצב הבסיסי שלי הוא מדוכא ובודד ואין לו כח לכלום

מקווה שהצלחתם לבודד את הבעיות שלי מכל הבאלגן.. כמו שאתם רואים המוח שלי מבולגן בעצמו ופשוט רשמתי מה שיכולתי..

תודה רבה!