השתחררתי על נפשי מהצבא, ומאז לא מוצאת את עצמי

אז מאז שסיימתי בית ספר לא עשיתתי כלום עם עצמי, לא אהבתי לעבוד כי המקומות בהן מצאתי עבודה היו שעות לא נורמליות והעבודה הייתה נוראית. העדפתי להיות בבית, במקביל הכרתי מישהו שגר מחוץ לעיר, התחלנו לדבר ולהיות יחד, הייתי אצלו מלא, נסעתי אליו יותר ממה שהוא אלי כי אהבתי להרגיש עצמאית. כל הזמן הייתי ילדה של אמא ואבא וכשהתחלתי לישון אצלו ולא להיות בבית תמיד ההורים שלי קיבלו את זה קשה והיו לי איתם הרבה ריבים, איך שהוא הרגשתי שכל פעם שאני אצלו ובוחרת לבלות איתו נם מאוכזבים זה גם היה מתבטא במילים כמו :את כמו אורחת בבית שלך, אם לא טוב לך את יכולה לגור עם *** וכו'...."את יותר גרה אתלו מאשר פה".
הקשר איתו ניה ממש טוב, ולא ויתרתי וכן עשיתי את מה שטוב לי אך היו ויתורים רבים וגם ריבים עם החבר בגלל שאני מושפעת מההרורים שלי. נכון לעכשיו אנחנו שנה יחד ולפני שבוע טסנו לאילת ממש בספונטניות ההורים שלי אמרו לי שאני בת 18 וילדה גדולה ושאעשה מה שאני רוצנ. שכמובן זה הרגיש לי בטון דיבור שלהם שהם מצפים שאשאר בבית. הם לא כלכך אוהבים את הבחור. בגלל שהוא לאבא הרבה אלינו ואני העדפתי יותר לבוא אליו ובגלל כל מיני פרמטרים באופי שלו.

אני מרגישה עכשיו שוב את ההרגשה שאני חוזרת הבייתה והם ממש מאוכזים או כועסים ורואים את זה בהתנהגות שלהם .הם מתייסים נפלא לאחותי ולאחיותי ואלי הם פשוט נורא לא ככה. ואני אוכלת את עצמי כי הם לא יפרגנו לי. הם ישא מוצאים סיבות למה לא ללכת אליו או שהם אומרים לי לעשות מה שאני רוצה. ככ בתשובה יבשה וזה מציק כי אני מרגישה מורדת בהם. הם לא אוהבחם את חבר שלי כי גם לךני חודש הוא ממש פגע בי ונם ראו כמה היה לי קשה ופיתחו אליו שנאה גדולה. פשוט השלמנו מאז.
דבר נוסף, הייתי בצבא והשתחררתי על נפשי וההורים שלי תמכו בי אבל בו זמנית מבקשים ממני לא לספר לאף אחד ושלהמציא סיבות למה יצאתי מהצבא . זה מביך אותם שיצאתי על נפשי. וכאילו פשוט מרגישה שנם לא גאים בי שאני לא כמו שהם רוצים שאהיה אך בו זמנית גאים באחיותי וגם אחיותי מעצבנות אותי לפעמים ביחוד אחת האחיות שכל הזמן רבה איתי ומתנשאת מעלי ופשוט נשבר לי מהכל . מספיק אני לא מוצאת את עצמי די הרבה זמן ואני פשוט בוכה כל הזמן כי הכל מדכא אותי . אני פשוט מרגישה רע