אבוד ומבולבל, לא יודע מה לעשות עם המשך החיים שלי

שלום אסקפיפיל
אני בן 25 ולפני שנה התחלתי ללמוד באוניברסיטה. התחלתי לשחק כדורסל חובבני ופתאום נכנס לי ג'וק לראש שאני רוצה לשחק מקצועי ברמה שזה הפריע לי אובססיבית והכניס אותי לשאלות קיומית של בשביל מה אני פה אם לא לעשות את זה.. שנה שלמה אני בדיכאון מזה שאין לי מושג מה להחליט ובסוף עזבתי את הלימודים וראיתי שזה נורא קשה ועכשיו אין לי אמונה בעצמי שאני אצליח לעשות את זה ושאין לי עתיד ושכלום לא ייצא ממני.. אני בחור רב כישרונות ודווקא לדבר שאני פחות טוב בו אני הולך מפחד של "מה יהיה עוד 20 שנה במבט לאחור". נורא קשה לי ללמוד באוניברסיטה את כל התכני לימודים שלא באמת מעניינים אותי ושוב אני נכנס לשאלות של למה אני אמור ללמוד את זה אם זה לא מעניין אותי וכו וכו. אני כאילו לא חי, בן 25 בנפש של בן 90, נראה לי כאילו כלום לא יצליח וכל החלטה שאני עושה מוותרת על אחרת, כרגע אני לא מסוגל לוותר על החלום של הכדורסל אפילו שהוא מעכב אותי, את האמת מאז שהוא נכנס לי לחיים הוא עושה לי רק רע. נורא נהנה במשחק עצמו אבל שאר היום שלי עסוק במחשבות של מה יהיה.. למה אני לא מסוגל לקחת את זה בשביל הכיף והרגשות שלי כל כך חזקים לזה? יש לי פחד נורא גדול שלא אצליח בחיים בלי תואר.. זה נכנס לי כל כך חזק לראש שאין לי מושג מה לעשות. אני הפכתי לבן אדם שלילי ואני הבן אדם שמצחיק את החברים וכל מי שמסביב.. תמיד שומע לך תעשה סטאנדאפ, תלמד משחק, וכל מה שקשור ליצירה. מאז הכדורסל אני לא אותו בן אדם והייתי רוצה לשחרר למרות שאני לא מצליח.. חייבת להיות דרך, החיים שלי די טובים אבל אני לא מרגיש ככה. אני רוצה להרגיש יותר חי, לצאת לבלות לזיין ולהפסיק לחשוב את המחשבות השטותיות האלה. אומרים שזאת תקופה שלא תחזור וזה עוד יותר מכניס אותי ללחץ שכאילו אני לא חווה כלום, הזמן טס לי. אני שוקל ללמוד משהו עתודאי או באמת ללכת ללמוד משחק אבל בגלל הגיל שלי הכל נראה לי כבר נורא מאוחר כאילו אני לא אספיק כלום ופספסתי את הרכבת שלי, מרוב כל האופציות אני לא יודע במה לבחור, כדורסל, תואר, משחק, עתודה, הדעה שלי משתנה כל רגע מפחד שאני מפספס וכלום פשוט לא נראה לי נכון אז מה שאני עושה זה להשאר בבית ולהכנס לשאלות על החיים בתקווה שמשהו ייפול עליי מלמעלה וזה לא קורה.. אני מרגיש שאני קורס תחת הציפיות של הסביבה, אני רוצה כבר להיות הבן אדם השמח שהייתי.. לעולם לא חשבתי שאגיע למצב כזה.
הספרים שאני קורא די שינו לי את הצורת חשיבה לרמת מודעות אחרת נקרא לזה וזה גורם לי לתסכול כאילו שיש פעם גדול בין המצוי לרצוי שלי. הלוואי שהייתה לי צורת חשיבה של רובוט שלא חושב על הדברים האלה ופשוט חי כמו כולם, אז זהו.. אני פשוט בשלב שאין לי מושג מה לעשות ואיך לבחור, הרגש אומר לי חזק לא ללמוד אבל ההיגיון כן, הרגש הרבה פעמים הביא אותי לטעויות אז אין לי מושג מה נכון כבר