שלום לכולם,
אני מניח שזאת שאלה או דילמה קצת קלילה ביחס פמה שהולך פה ואני לא יודע כמה היא באמת צריכה מענה ואיך בכלל אפשר לעזור אבל אני חייב לפרוק.
דמעות מציפות לי את העיניים
בקצרה אני אומר, הייתי תלמיד בעייתי בכיתה של נוער עם בעיות התנהגות קלות (כיתה רגילה עם בגרות רק עם תמיכה גדולה יותר)
ובוא נאמר שלא הייתי עושה למורים את החיים קלים למרות שתמיד אהבו אותי, מפוצץ שיעורים במחי יד..
אך למרות הקושי הגעתי לבגרות מלאה , בכיתה יב׳ החלטתי לצאת לשנת שירות
ובאמת יצאתי, היא הייתה השנה הכי טובה בחיים שלי עבדתי עם גילאים צעירים יותר ממני, ואני לא יכול להסביר אפילו כמה הייתי ועודני מאושר על כך, נהיו לי אחים קטנים.
תמיד היה בי רצון לתת מעצמי ולהקריב אבל לא היה אף אחד ששווה את זה , ופתאום הגעתי לגן עדן, נתתי את כל כולי וזה חזר אלי בגדול בדמות אהבה ענקית ובתואר ״השינשין הכי טוב״ , למדתי להיות מפקד חסר רגשות שמשתיק כיתה שלמה ובדיוק 10 דקות אחר כך לחבק ולהרים באוויר את אחים שלי הקטנים (הסלנג פה בכוונה)... בקיצור מכל העולמות, לא ידעתי אושר כל כך גדול על שהגעתי , כל יום היה אתגר שמלא באהבה אמיתית לאדם.
ועכשיו, חודשיים אחרי עולים בי געגועים כה חזקים, שהולמים בי ובליבי כל כך חזק, לא ידעתי שלב יכול להכיל כל כך הרבה רגש פשוט וזך.
מה לעשות, לפעמים אני על סף דמעות של אושר על השנה והשמחה שהיא הסתיימה בטעם של עוד, אבל גם של כאב על כך שהיא הסתיימה.
הקשר עם החניכים, כבר לא יהיה אותו הדבר בחיים, החיים בקומונה לא יחזרו, לעולם לא אשוב להיות הנער בן ה18 שהוביל את עצמו וכל כך הרבה אחריו בשנה של הפסקה חלומית מהמירוץ בחיים..
בואו נאמר שהחינוך זורם לי בעורקים בכל פעימה, והאהבה לאנשים.
מתגייס עוד 70 יום, אולי לתפקיד שתהיה בו עשייה חינוכית גם, אך לא בטוח..
בכל מקרה מה עלי לעשות בחודשיים האלו כדי להעלים את הגעגוע?
להשקיע בעצמי ובתחביבים שלי? לעשות למען אחרים? רעיונות אחרים יתקבלו בברכה.. אני קצת איבדתי כיוון ומחפש אותו מחדש.
תודה :-) !!!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות