חשבתי שאת כל החרא שאפשר כבר עברתי אבל כנראה שלא, מה הלאה?

התלבטתי המון פעמים אם לכתוב את השאלה הזאת, פעם אחת התחלתי ואז סגרתי וחשבתי שיהיה בסדר אבל כנראה שלא.
סליחה אם זה יהיה ארוך אני פשוט חייב לרשום את זה איפה שהוא הכל נמצא אצלי בראש 24/7.. סליחה עם זה ארוך אבל בבקשה תקראו ותנסו להבין

לא יודע מאיפה כדי להתחיל אז אני אתחיל מההתחלה: נולדתי ברוסיה, לאמא ואבא אוהבים, יש לי אח תאום, המשפחה עלתה לארץ אחרי 11 חודשים מאז שנולדנו.
באמת שאני זוכר רק דברים טובים מהילדות, הייתה לי ילדות נהדרת אני לא מתלונן אל שום רגע, קיבלנו מלא צעצועים, היינו מטיילים, משחקים, חוגים וכ'ו.
ביסודי גם הייתי במקהלה, שיחקתי בהרבה הצגות של בית-ספר ,בחרו אותי אפילו פעם אחת להיות תפקיד ראשי להצגה רצינית יותר, היו לי מלא חברים (בעיקר מלא חברות).
אני אציין גם שבזמן הזה ההורים שלי התגרשו , אבל לא הייתה לזה שום השפעה שלילית כי הם המשיכו להיות בקשר ממש טוב, הם פשוט הבינו שזה לא הולך ביחד ואין בזה שום דבר רע, ועדיין היינו גם בקשר עם אבא אבל גרנו עם אמא אני ואח שלי.
בכל התקופה הזאת גם היייתה לי התנסות מינית (?) סוג של, עם בן בגיל שלי.
אין לי מושג איך להסביר לאנשים שלא מבינים אבל כן, מאז שהייתי קטן הרגתי משהו לבנים, אין לי מושג איך להסביר את זה, פשוט מרגישים ככה, וכפי שהבנתם זאת גם הסיבה שהיו לי יותר חברות, כי לא ראיתי בהן אז משהו מושך.
אני אנסה לצמצם כי זאת לא המטרה של הסיפור (המשיכה המינית)
אחרי היסודי הגיע התיכון, אולי אחת מהתקופות שפחות כיף להיזכר בהן
כן היו לי חברים אבל גם לא היה חסר אנשים שצחקו עליי, וזה כן הפריע לי
הייתי גם בבית-ספר שרב התלמידים שם היו רוסים, ורוסים זה עם קשה אני יודע את זה עוד מהבית, ומילד שהיה מסתובב עם בנות ביסודי פתאום להיות בשעורי ספורט רק עם בנים, זה היה קשה לי, אבל ככל שהזמן עבר למדתי להסתדר עם זה ולתת לדברים פחות להשפיע עליי.
לקראת כיתה י' אמא שלי התחילה להתקרב לדת, זה לא קרה בבת אחת אבל כל חודש זה השתנה יותר ויותר, פתאום יש כלים בשריים וחלביים, התחילו ריבים ,אני כבר לא זוכר על מה אבל היינו רבים הרבה, אמא שלי דתייה כבר 5 שנים מאז ועדיין אני לא מסכים עם הרבה דברים בדת אבל אני כבר יותר מקבל ומבין מאיפה זה בא (פירוט בהמשך).
שנה בערך אחרי שאמא שלי חזרה בתשובה ,אבא שלי ניפטר.
לאחר שהוא ואימי התגרשו היינו הולכים אני ואח שלי, אליו פעם בשבוע מבקרים אותו, רב הזמן היינו משחקים אצלו במחשב או רואים סרטים ביחד, נסענו גם שלושתנו לחופשה ביחד. ובאותו יום שזה קרה, היינו אמורים אני ואח שלי ביחד לבוא אליו, אבל הוא היה מדריך בצופים ולא יכל אז הלכתי אליו לבד, ודפקתי מלא זמן בדלת ואף-אחד לא פתח עד שנכנסתי דרך החלון, נכנסתי לחדר שלו וראיתי אותו שוכב על המיטה כששלידו יש דלי והטלוויזיה הייתה דלוקה. באמת שחשבתי שהוא סתם נרדם ושכח לכבות אז כיביתי והלכתי לישון בסלון. בבוקר כשקמתי שוב באתי אליו והוא היה באותה התנוחה ומחשבות התחילו לרוץ לי בראש, התקרבתי אליו וראיתי שהעיניים שלו היו פתוחות, ברגע שראיתי את זה יצאתי מהבית שלו וברחתי לתחנה
לא רציתי בכלל לחשוב על זה וכשהגעתי לבית אמא שאלה איך היה אצלו ואמרתי לו שהוא ישן כל הזמן וזה היה נראה לה מוזר, ואז אחרי יומיים באו לבית ואמרו שהוא ניפטר..
באותו שבוע שהוא ניפטר הוא התקשר באמצע השבוע, והוא בחיים לא היה עושה את זה ולא הבנתי למה, הייתי אז בדיוק בדרך לבית מהבית-ספר, וסתם דיברנו לא משהו רציני הוא סתם התקשר, זה גם הפעם האחרונה ששמעתי אותו.
סליחה שאני חופר ככה פשוט לא דיברתי על זה עם אף-אחד חוץ מאמא שלי ואח שלי.
מה שהיה נוראי יותר זה מה שהיה אחרי זה בבית ספר
אין לי מושג מה עלה לאנשים לראש
אני זוכר אחת באה אליי ושאלה "איך אבא שלך מת" ואמרתי לה שאני לא יודע
וגם אם ידעתי, וידעתי, ולא הרגשתי בנח לספר את זה חודש אחרי שהוא ניפטר
והיא שאלה "מה אתה לא יודע איך הוא ניפטר"
וזה חלק ממה שאנשים אמרו ושאלו בלי טאקט שאלות מפגרות
בגלל זה הדחקתי את זה והראתי מבחוץ שאני כבר בסדר והכל בסדר ואנשים שום המשיכו להתייחס אלי "כרגיל", כשאני מתכוון כרגיל אז אלו שהיו יורדים, אמרו אוי משתתפים בצערך ושבוע אחרי זה קוראים לך הומו.
התחלתי אחרי זה לצאת לעיר הרבה לשתות ,לעשן, היינו יוצאים עם חברים
הייתה פעם אחת שנרדמתי על ספסל עד שמישהו בא והעיר אותי וקנה לי לאכול ולשתות ואמר שזה היה יכול להיגמר מסוכן יותר, ניסיתי לברוח מהמציאות, נכשלתי בלימודים, החברים שהיו לי אז לא באמת היו חברים ולמזלי מצאתי עכשיו חברים שאני סומך עליהם.
בחופש הגדול (שבו אני עולה לכיתה יב) גילו אצלי גידול בבטן, למזלי הרב זה לא היה סרטני, אבל עברתי ניתוח וקרתו את הבטן והוציאו אותו משם, הייתי תחת תרופות
הייתי צריך ללמוד ללכת מחדש
אני כבר באמת לא יודע מה יהיה
יצאתי בלי בגרות, עכשיו בעבודה כשאני לבד פתאום אני חושב שהבית-ספר גרם לי להרגיש שאני לא טוב בכלום, הייתי נכשל במקצועות והמורות כבר תפסו ממני תלמיד נכשל, ועכשיו בעבודה פתאום אני נזכר כמה אני אוהב לצייר, לשיר, לנגן פתאום אני מבין שאני כן מוכשר במשהו, מצאתי חברים שתומכים בי ולא מורידים ממני (ולא כמו אלו שהיו איתי כל התיכון שהחברות בינינו הייתה להשפיל כל הזמן) ברגע שהם רואים שמצאתי אנשים שבאמת כיף לי איתם פתאום אני מוזר/מעצבן
ברגע כשסיפרתי לאחת מהחברות האלו סתם מה שעברתי היא הבינה את הצד שלי
ולא חשבה שאני סתם נכשלתי כי "רציתי", אין אף-אחד שבוחר להיכשל או לא לעבור מבחן, אני רוצה לראות איך היא הייתה מתמודדת עם מוות של בן משפחה, היא לא תבין כמובן כי יש לה אמא ואבא שממנים אותה יש לה אחים כל מה שהיא רוצה
אמא שלי עובדת קשה לפרנס אותי ואת אח שלי
פתאום היא הבינה ובמקום להמשיך לרדת היא אמרה לי שאני כן יכול ושאני אצליח להשלים הכל.
אני כבר בששלב כזה שחשבתי שאת כל החרא שאפשר כבר עברתי אבל כנראה שלא.. אמא שלי בשנתיים האחרונות מאבדת הכרה ,לא משהו קבוע אבל פעם אחת הזמנו לה אמבולנס אני ואח שלי ולקחו אותה, כל הלילה רעדתי
אח שלי מעשן והוא אסמתי
ואמרתי לו מלא פעמים תפסיק לעשן והוא חושב שאני עושה את זה בקטע מציק אבל הוא לא מבין שאני דואג
כבר איבדנו מישהו, אנ י גם אומר לאמא שלי לשתות יותר מים ללכת לעשות קצת כושר (היא עושה), אני אומר להם בקטע של דאגה והם לא לוקחים את זה ברצינות, אם חס וחלילה מישהו מהם יעלם לי פתאום אני באמת לא יודע איך אני אמשיך..
אני גם לא גר במקום בטוח, בשנה האחרונה כבר איבדתי תקווה בעצמי, ואפשר לראות את זה עליי, המספר שלי עלה, הפנים שלי נהיו מחוצ'קנות כי אני נוגע בו תמיד, אני תמיד נושך את השפתיים מלחץ, אני רזה אין לי תיאבון, יש לי כאבי לב בזמן האחרון..

אני לא זוכר את עצמי ככה, אני נזכר בעצמי כשהייתי קטן ואיזה עתיד אחר יכל להיות לי וחבל לי שייצא ככה, אבל אמא שלי עברה דברים הרבה יותר קשים ממני (היא גדלה ברוסיה וזה סגנון חיים אחר לחלוטין, אמא שנטשה אותה ואבא שגם נפטר..) בגלל זה אני מבין את החזרה שלה..
חברים שלי כבר חודשיים בצהל ואני לא עשיתי כלום חוץ מלעבוד, אני מרגיש ריקנות ודאגה,.
וחוץ מזה בכללי נהייתי פחות חברותי, אם אתם הייתם רואים את אח שלי ואותי זה שני הפכים, הוא ככ חברותי ומכיר הרבה אנשים, אני בקושי יכול לדבר בכנות עם מי שאני כבר מכיר
נראה לי שאני די בדיכאון כבר חצי שנה, אני מנסה למצוא את עצמי
לא רציתי גם לצאת מהארון וחשבתי על זה מלא פעמים אבל ידעתי שגם ככה יש בעיות אז לא צריך להוסיף.. ואמא שלי עם החזרה שלה התחילה פחות לחבב הומואים..
אבל מצד שני גם אני לא מתחבר לזה, להתנהגות המוקצנת, אני לא אומר שכולם ככה, אבל אני לפחות לא ככה, אני פשוט אוהב, אני לא רוצה "לשחק את עצמי הומו" עכשיו כל החיים, ואני כן בזמן האחרון דווקא מרגיש משהו לבנות
והבנתי שאני כן רוצה להקים משפחה, אני בחיים לא חשבתי שאני יגיע למחשבה הזאת שאני ארצה להיות אבא, אבל בא לי להתחתן עם מישהי ולהקים משפחה ולתת לילדים שלי חיים מאושרים ולקדם אותם ולפתח אותם, דברים שאולי אמא שלי לא נתנה בזמן התיכון, אבל היא גם לא ידעה איך לתת כי גם אותה לא לימדו
אני לא יודע מה אני יעשה ביום שהיא תלך.. :(
סליחה אם זה היה ארוך