שלום לכולם.. אני כבר כמה חודשים טובים מתמודדת עם דה פרסונליזציה או דראליזציה אני כבר לא יודעת
אבל זה מין ניתוק כזה מעצמי, מהרגשות שלי..
סוג של בהייה תמידית. כאילו אני כבויה. לא מרגישה את הנפש שלי.. כאילו אני על אוטומט..
זה מביא אותי למצוקה רצינית וחוסר אונים משווע.
עד שלפעמים אני מגיעה למצב שאני מתחננת לאלוהים שייקח אותי , רק שייקח אותי, מה שווה לי לחיות ככה.. לא יודעת איך חיים ככה..
מה לא ניסיתי, התעלמתי מזה, הדחקתי את זה,
התעסקתי בדברים אחרים.. וכלום.. זה עזר
לי רק לתקופה קצרה..
הכי גרוע אני מרגישה שמתחיל הלילה, או שאני
באוטובוס, באלי לצעוק להגיד למישהו שיעזור
לי שאני לא מרגישה טוב..
זו התמודדות קשה מאוד.. ואני לא בטוחה שנשאר
לי כוחות להתמודד.
אמי אוהבת אותי מאוד, אז אין לי אפשרות לעשות
משהו רק בגללה.
לא אמרתי לאף אחד חוץ מכמה ידידים
והפסיכיאטרית שלי ..
אני לא יודעת איך זה קרה לי כי אני
מאוד רגישה.. ואף פעם לא היה לי משהו
כזה.. אני רוצה לצחוק באמת. מבפנים
לא רק להזיז את.השפתיים.
אני לא חיה חיים אני חיה גיהנום.
אני משתמשת בחשיש וגראס רפואי ואף פעם לא היה לי דבר כזה.. זה התחיל פתאום ואני לא יודעת
מה גרם לזה.. מישהו אמר לי שזה הגראס רפואי
שגרם לי את זה בשילוב עם דיכאון..
בקיצור
סליחה על החפירה אני רק רוצה לדעת
מה אפשר לעשות?? מישהו פה מכיר את ההרגשה
שלי?? האם טיפול פסיכותרפיה יכול לרפא אותי??
אולי כדורים??
אני לא מבקשת עזרה אני מתחננת אליה!
תודה לכולם.. שבת שלום.,
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות