למה שבחורה בדיכאון קליני תרצה להביא ילדים ולהתחתן?

הי,אז ככה
מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי בדיכאון קליני..
גם אובחנתי ויש לי את כל הסימפטומים לצערי
זה לא משו שרציתי,זה כמו שד.זה קופץ עלי ואני לא מצליחה להתמודד עם זה
מן הסתם,הלואי שהיתי מאושרת
אני ככה כל כך הרבה שנים,חרדתית,ידכאונית,לא יושנת,יושנת מידי,לא רוצה לקום,בוכה,מחשבות רעות,מחשבה מעוותת,בדידות,דימוי עצמי נמוך והרשימה שלי עוד גדלה,אתם לא יודעים אפילו,זה משפיע עלי גם פיזית ונפשית.
שום תרופה שנתנו לי לא הצליחה.גם לא בצבא.
אני מרגישה שבגיל 22 כבר עברתי גיהינום ויסורים,כאילו עברתי חיים של בני 40
אין לי כוח נפשי לכלום,כמו שאמרתי,אני בקושי קמה מהמיטה
אמא שלי דואגת לי,מביאה לי אוכל ועושה כביסה,כי אני פשוט לא יכולה לעזור לעצמי,אני לא עצמאית בשיט ואני לא חושבת שאני אהיה,זה העייפות,אני פשוט לא בינה איך אני אסתדר בבעתיד אם עכשיו אני לא קמה,לא כי אני לא רוצה,אלא כי אני לא יכולה(!!!)
מיותר לצין שאני חסרת תקווה
לפני כמה זמן מישהו הציע לי עזרה שוב,בטח דורים והכל וגם זרק "בסוך תראי שתתחתני וגם תביאי ילדים כמו שצריך"
ואני שואלת את עצמי,למה?אם אני לא אוהבת את עצמי,למה שאני אביא ילדים ואתחתן ואפיל עליהם את הגזרה?
בכלל בכללי,אני לא מרגישה שאני אוהבת ילדים,ומצד שני,אני נורא רוצה חיים נורמלים
ומצד שלישי,זה שאני מדברת עליו: אני פשוט..לא רוצה.
אני כלכך עייפה מהחיים שאני יודעת שאני לא רוצה להתחתן ולא רוצה להביא ילדים .ולא באלי חבר ולא באלי ללמוד ופשוט..להביא ילדים וחתונה זה לא החלום שלי.
אבל שוב,המחשבה והמציאות שלי מעוותת,ואני כן יודעת שלהתחתן ולהביא ילדים אולי יביא לי אישור שיצאתי מהמחלה הארורה הזאת ואולי גם יש בזה אושר.
ועדיין,כשהוא אמר לי את זה "את תראי שאת תהיי כמו כולם" רציתי כלכך להגיד לו בפנים : "לא..אני לא רוצה,זה לא בוער בי" ושוב,זה לא אשמתי, אני כן היתי רוצה שזה יבער בי,אבל אני פשוט כבויה.אני לא מצליחה להרגיש אהבה,חום,עצב,שום דבר.עצוב לי על עצמי בעיקר ותמיד אני מנסה לא לספר לאף אחד על הבעיה שלי,מה גם שחוסר הרגש הזו עושה אותי כלכך רובוטית.
ואתם בטח תגידו היא בת 20 ויש לה עוד הרבה שנים..אז לא,גם בגיל 27 גם אם אני אצא הדיכאון,עדין לא יהיה לי כוח נפשי,ועדין יהיו לי כלכך הרבה זכרונות מהעבר שאני פשוט אהרוס כל דבר שאני ארצה לבנות,וגם אז אני לא יודעת אם באמת יהיה לי כמיהה כזאת. אני לא יודעת למה נידונתי לחיים כאלה.הלואי שהיתי יכולה יום אחד להיות מאושרת גם,אבל כנראה שזה כבר לא תלוי בי.
מה לעשות במצב כזה? העייפות הזאת היא מה שתכריע את חיי? אני באמת לא יודעת מה לעשות..