סובלת בחיים האלה. מרגישה מתה מבפנים

שלום לכולם זאת השאלה המי יודע מה שאני רושמת כאן על הנושא.
המצב שלי רע,רני סובלת מחרדות ocd ואולי אספרגר(לא עשיתי איבחון רישמי בגלל כמה סיבות אבל אם ללכת לפי הגדרות אני כמעט בטוחה)
החרדות העיקריות שלי שמלוות אותי בשנה האחרונה הם חרדה חברתית וחרדת גיל.מאחורי החרדות האלה יש הרבה פחדים שמתמזגים לחרדה לדוגמא,פחד מציפיות של החברה בהתאם לגילי,פחד מלגדול,פחד מביקרות של אנשים שאני לא מתאימה לגילי. ועוד מלא פחדים ודאגות שמעיקים עליי ולא נותנים לי מרגוע,יום יום אני מוצאת את עצמי במאבק עם אנים שמדברים על גיל,דברים שלא נעים לי לשמוע כי זה מעורר את החרדה שלי,ואני מתוך אימפולסיביות ישר תוקפת אותם כי נגכעו לי בחרדות והחרדות שלי הם גם ההגנה שלי מהעולם.
אני בנאדם מאוד בודד,למעלה משנתיים אין לי חיי חברה,רק אנשים וירטואלים שגם עם רובם ניתקתי קשר,הרוב פגעו בי והרגשתי בסוף שהשקעתי בהם לחינם,עכשיו שלא תבינו אני בנאדם חברותי אני תמיד מנסה לעשות טוב לסובבים אותי אבל אף פעם זה לא מגיע לקשר אמיתי שנמשך לאורך זמן,היה לי קשר וירטואלי עם מישו למעלה משנתיים וסיםרתי לו על החרדות שלי ומה מפריע לי והוא פשוט השתמש בחרדות שלי נגדי ודיבר עליהם לנגד עינייי הוא דיבר על דברים שמפריעים לי בכוונה וכלכך השקעתי בו זמן ומשאבים ומאמץ להתקדם להתקרב אליו!
בקשר למשפחה אני גם מרגישה דיי בודדה איתם,אני בקשר טוב איתם אבל כמובן שכל אחד עסוק בעיסוקיו .אני בה מאוד לבד,לא סיימתי את הבגרויות אני צריכה להשלים אותם ולדבר עם המנהל של בית הספר אבל אני מאוד מתביישת,אני לא יודעת איך לפנות אליו,אנשים מלחיצים אותי ובמיוחד כאלה בעלי מקצוע,לרוב בנים. אני מתנדבת כרגע ואין שם ילדים בני גילי. נמאס לי מהכל,כל דבר קשה ומאתגר בעולם הזה אני באמת מתאמצת אני רוצה שינוי אבל הכל מתפקשש לי בסוף,אני נותנת מעצמי מאה אחוז לאנשים,ותמיד הם פוגעים בי .קשה לי עם אנשים..אני מרגישה עוף מוזר,לפעמים הייתי רוצה להיות כל אחד אחר רק לא אנירגישה יתר על המידה וזה קשה. וגם חסרת שליטה,אני יכולה לפגוע בעצמי כשרע לי.
אני גם לא מבינה אנשים,מה ההגיון במה שהם עושים,מה ההגיון בלהגדיר כל דבר מה זה משנה אם הבן אדם נחשב ילד או נער הרי חשוב מה הוא מרגיש בנפש.למה לשפוט לפי זה? ,מה ההגיון בלפגוע סתם באנשים? בלרכל עליהם מאחורי הגב ואיתם להיות הכי מתיפיפים שיש, למה לא להגיד כל דבר ישירות במקום האגו הזה? אולי אני מדברת מתוך כעס והרבה אכזבה,אני מאוד פגועה אבל אני גם מדברת מתוך באמת חוסר הבנה שלי בבני אדם, אני פשוט חסרת אמון באנשים ככה שאני כבר לא משתפת אף אחד במה עובר עליי באמת,אני גם מפחדת מתגובות של אנשים. כרגע החרדות שלי מנהלות אותי ומונעות ממני באמת לחיות. אני לא יודעת מה לעשות אני באמת לא מסוגלת כבר להיות עצמי. בבקשה תעזו לי אני במצוקה נפשית!
תודה רבה לכם