עברתי 2 אשפוזים פסיכיאטרים בחיים (1 במחלקה להפרעות אכילה ואחד במחלקה פסיכיאטרית) מגיל 12. האבחנה הייתה הפרעת אישיות גבולית -שסתם נשמעת לי כמו אבחנה ״כדי לצאת מידי חובה״. רע לי, אני קמה בבוקר כל יום מאז שאני זוכרת את עצמי (גיל 12, השנים של לפני כאילו ונמחקו לי) ורוצה למות, לא בא לי להתעורר.
הכל מכוער כל כך, אני דיסוציאטיבית רוב הזמן אם לא כל, קשה לי להרגיש דברים טובים. אני לא מגזימה כשאני אומרת שתמיד אני עצובה, זה המצב.
העניין הוא שלמדתי לקבל את זה שכנראה כל החיים שלי אני אשאר ככה, אולי זה עניין של אופי, ואולי זה לא חריג? יכול להיות שכולם מרגישים ככה ופשוט מסתירים את זה? אני אישית לא מדברת על זה עם אף אחד, אפילו פה מוזר לי לכתוב את זה, כי זה יוצא מאוד קר ומנותק מהמצב האמיתי שאני נמצאת בו, אי אפשר להעביר עצב במילים. אתם יכולים לענות לי על זה בבקשה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025