מסתדרים וחיים עם ההרגל
שלום לכולם, אז המצב שלי הוא כזה.
גדלתי בבית די מסריח, עם אבא אדיוט ואלים ואמא שנעלמה כשהייתי צעירה.
מגיל ההתבגרות, כשהתחלתי לצאת עם גברים אף פעם לא לקחתי אותם ברצינות. מבחינתי זה היה כמו "לשחק" באהבה. אבל אף פעם לא חשבתי שבאמת יש דבר כזה.
לפני כמה שנים הבנתי שזה רק בגלל שגדלתי בבית שלא מייצג את המציאות, וניסיתי לשנות את איך שאני תופסת זוגיות, אבל בנתיים ללא הצלחה.
אני לא מפחדת שאני אהיה עם גבר אלים, כי הבנתי שרוב הגברים הם לא כאלה.
אבל אני כן מרגישה עדיין שאין דבר כזה אהבה. אנשים נהנים אחד משני, חודש חודשיים, שנה שנתיים, ואז פשוט מתרגלים וממשיכים ביחד. אני לא יודעת אם בכלל אפשר לאהוב מישהו לפרק זמן כל כך ארוך של עשרות שנים יחד.
גם בגלל שעברתי חרא בחיים, אחד הדברים שחשובים לי זה מישהו שאפשר לחלוק איתו את הדברים האלה בלי שהוא יחשוב שאני הזויה ויתרחק, או שלא ידע איך להגיב וירגיש לא בנוח.
לצערי גיליתי שרוב האנשים חיו חיים הרבה יותר טובים משלי, גם אלו שמציגים את עצמם כאנשים שגדלו בבית מחורבן ושהיו להם חיים מאוד קשים. וכשיצאתי עם אנשים כאלו והגענו לשלבים מתקדמים בקשר של לחלוק לעומק, הם לא ידעו איך להתמודד ואיך להגיב. כי הדברים שאני עברתי נראו להם עצומים והיו מחוץ ליכולת הרגשית שלהם להכיל ולהבין.
מה שאני מנסה להגיד כאן, זה שאני מחפשת אהבה כבר הרבה זמן, ואני מתחילה לפחד שאין אחת כזאת בשבילי.
אז יש לי כמה שאלות... הציפייה שלי מאהבה היא גדולה מדי? התקווה שמישהו יכיל אותי, וכן גם את הפצעים מהעבר, היא לא נכונה?
כי אני לא חושבת שזה רק סביב כיף ושמסתדרים אחד עם השניה. אני חושבת שזה אמור להיות עמוק יותר... אני טועה?
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025