לא יצאתי מהבית שנה והמצב הולך ומחריף

שלום לכולם,
אני אחרי שני משברים (בתקופת זמן יחסית קצרה) מאוד מאוד קשים שעברתי בחיים ובעקבות כך גם המשפחה שלי נכנסה למשבר.
המשבר הראשון היה אמנם קשה לי ולמשפחתי אך לאחר תקופה הצלחתי לצאת ממנו ולהיכנס למעגל החיים שוב, לעבוד, לבלות וכו...
ואז הגיע המשבר השני והוא היה הרבה יותר קשה עבורי וגם עבור משפחתי.
בעקבות המשבר שגרם לי לבושה נוראית מהסביבה ולחרדות, אני נכנסתי לדכאון וחוסר חשק להכל. הביטחון ירד לרצפה, אין לי חבר או חברה אחת שיהיו שם בשבילי, מאז ומתמיד היו לי בעיות במשפחה (הרבה ריבים וצעקות בבית, חוסר הבנה, חוסר תקשורת) מה שלא עוזר לי להרים את עצמי. אני כל כך סובלת. אין יום שאני לא בוכה ומתייסרת (ואילו מתפללת)
אין לנו משפחה תומכת, אין לנו חברים או דמות אחת שיכולה להרים אותי ואת משפחתי. אין אדם שנכנס אלינו הביתה!
לפני המשבר הנורא היו לי ממש מעט חברים, אולי שניים שלושה וגם הם לא היו כל כך קרובים. עכשיו אין לי בכלל. הטלפון שלי לא צלצל שנה שלמה! אין לי אינטרקצייה עם אף אחד חוץ ממשפחתי וגם זה בלשון המעטה.
אני לא מסוגלת להרים את עצמי לשום מקום. כל היום אני במיטה עם המחשב או מדי פעם מציצה בטלוויזיה, אוכלת בין לבין וישנה.
אני מרחמת על עצמי שאין לי חיים!!! ושאני כזאת מסכנה! במיוחד לאור העובדה שאני כבר לא ילדה אני בת 27 ואין לי שום מקצוע, לא למדתי כלום, עברתי בין עבודות. (וכרגע אין לי מושג איך אעבור ראיון עבודה עם הדימוי העצמי הכל כך נמוך שיש לי, החוסר ביטחון הנוראי שאני נמצאת בו והפחדים)
אני מרחמת על עצמי, והיו פעמים שהרמתי ידיים לגמרי, ניסיתי להרים את עצמי במהלך השנה הזאת אבל ללא הצלחה והרגשת ייאוש עמוקה.
אני לא רוצה לוותר על החיים! כל מה שאני רוצה בחיי זה להקים בית ומשפחה בישראל ושלא יחסר להם כלום!
אבל יש בי כל כך הרבה פחדים ובושה שאני לא יודעת איך אני מתקדמת מפה, התרגלתי להסתגרות בבית, אבל מתישהו אהיה חייבת להמשיך לפרנס את עצמי, ההורים שלי נורא מבוגרים וכל כך כואב לי לראות אותם סובלים מכך שהילדים שלהם בדיכאון.

חשוב לי לציין שאני לא בן אדם דיכאוני כלל ולא פסימי, מעולם לא חוויתי חרדות דיכאון או חשבתי שלילי. תמיד הייתי אופטימית והתגברתי על הרבה דברים קשים בחיים (עברתי חיים לא פשוטים). אך השנה האחרונה היא סיוט מתמשך שאני לא מאחלת לשונאים שלי!

הייתי בטיפולים פסיכולוגים ולא הרגשתי שזה עוזר לי (ניסיתי כמה פסיכולוגים)

מצטערת שאני לא מפרטת כל כך לגבי המשברים, אני לא רוצה להזדהות.

בקיצור רע לי כבר הרבה זמן וזה לא עובר, אני מאוד אוהבת את הבריות וכל חיי נתתי לאנשים והשתדלתי להיות בן אדם טוב זה מה שעשה לי טוב, עכשיו אין לי למי לתת אפילו לא לעצמי :(

תודה למי שקרא את מה שכתבתי זה לא היה קצר... שיהיה לכם המון בשורות טובות אושר ושמחה בלב והכי חשוב אהבה! אוהבת אתכם.