להסתפק במה שיש ובחיים בינוניים
אז אנתחיל בזה שאני בן אדם עם רגשות מאוד אפכפכים. יום אחד אני יכול להרגיש ממש סבבה ויום אחר ממש רע. בדרך כלל התחושב של החרא מגיע בסופשים. כל בוקר במהל השבוע אני קם מוקדם הולך לעבודה, לא סובל כי יש אנשים סבבה כרגע אבל זה מאוד קשה לי ואז שמגיע סוף שבוע אני חש הקלה, הקלה שמהר מאוד עוברת לי.
הרבה סופשים אני לא עושה כלום. כן הרבה פעמים אני מוצא מה לעשות. או שאני יוצא עם בת דודה שלי וחברים שלה או יושב עם חבר אחד איזה ערב לראות איזה מחשק, פעם גם היה חברים מהצבא או אפילו ידידה מעבודה שעבדתי בה פעם, ועוד כל מיני אילתורים, הבעיה שאין לי באמת את החברים שלי, את המעגל החברתי המסודר הזה, שכשיש איזשהו סרט חדש שיצא ואני חייב לראות אני ידע ישר מי יבוא איתי, או שכשסופש מתקרב אני כבר יודע מה אני הולך לעשות ואין מצב שאני אשאר בבית משועמם. כשיש שבוע שלם שלא יצאתי או ישבתי עם מישהו מה"החברים המאולתרים" שלי אני נכנס ממש לדיכאון, שלא לדבר על תקופה ממושכת יותר.
אז מצד אחד אני אוכל לעצמי את הלב. אני בחור צעיר שנראה טוב, הכי טוב שאראה אי פעם ואני לא מנצל את התקופה הזאת מספיק. פשוט חבל לי על כל סופש שאני לא מנצל כי אני יודע שהזמן טס ומחר אני אזכר בתקופה הזאת והצטער. אבל מצד שני אני חושב שאני מנפח את הבעיה בזה שאני אוכל לעצמי את הלב על כך. אולי אני צריך לקבל את מה שיש? להגיד תודה על זה שיש לי את בת דודה שלי והחברים שלה ואת החבר היחיד מהשכונה שאנחנו יוצאים לריצה מדי פעם או יושבים על בירה. אולי המחשבה שעומדת מאחורי זה היא שאם אני יקבל את המצב כמו שהוא ולא יריגש צער יהיה לי נוח מדי ואני לא אשנה את זה וכמובן יהיו לי חיים בינוניים כמו עכשיו.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025