מבולבלת, כועסת, מלאת אשמה, נגעלת מעצמי ובעיקר רוצה למות

שלום לכולם, ותודה מראש למי שקורא ועונה על השאלה שלי.
אני לא רוצה להרחיב מדי ולהיכנס לפרטים מיותרים, אבל לפני כשנה וחצי עברתי אונס והתעללות מינית שקרתה בתקופה מתמשכת ע"י אותו אדם..
חברה שלי התחילה לחשוד שמשהו לא תקין, אז היא חפרה קצת לעומק ובסוף שאלה אותי אם עברתי משהו בסגנון, וסיפרתי חלקית מהאמת- שזה קרה אבל רק פעם אחת.
היה לי נורא קשה להתמודד, הייתי מסתגרת בבית, בוכה, נשרתי מהלימודים וחשבתי כל היום על מוות.
התחננתי מההורים שלי ללכת לטיפול, ובסוף הם הסכימו למרות שלא באמת ידעו מה קורה.
הייתי מטופלת עד כלפני חודשיים אצל פסיכותרפיסטית, והיא מאוד עזרה לי. התחלתי לצאת יותר החוצה, להמשיך את החיים, לעבוד והמחשבות על מוות הלכו ופסקו.
אבל הייתה לי בעיה סודית אחרת:
הייתי אוכלת המון. כל פעם שהייתי חווה פלאשבק, מחשבה על מוות או סתם מחשבה לא טובה על עצמי, הייתי פותחת את הארונות ופשוט אוכלת כל מה שיש. אמא שלי לא הייתה מבינה לאן נעלם כל האוכל, אז הייתי משקרת שהכלב לקח גרב או כל דבר אחר והייתי חייבת לזרוק לו אוכל כדי שיזוז ואני אקח את הגרב.
כתוצאה מכך עליתי הרבה במשקל, הגעתי למשקל של 82 קילו על גובה של 1.63, משקל שבחיים לא חלמתי להגיע אליו.
מכיתה ח' בערך אני מתמודדת עם בעיות עודף משקל, אבל בחיים לא ככה.
ואחרי ההטרדה שעברתי התחילו לי מחשבות הזויות כמו: "איך הוא בכלל נגע בי שאני נראית ככה? הוא בטח ריחם עליי כי ראה שאף אחד אחר לא ירצה לגעת בי אף פעם."
התחלתי להרגיש אשמה גם במה שחוויתי, אבל לא רציתי לשתף אף אחד.
כעבור זמן, החברה החליטה שצריך לספר להורים שלי מה קרה והיא סיפרה לאמא שלי.. כשאמא שלי בקושי התייחסה לנושא ואפילו לא דיברה איתי על זה, התחלתי לחשוב שהיא לא מאמינה לי, כי מי יאמין עם איך שאני נראית.. כשאנשים ברחוב, קרובים, או משפחה היו אומרים לי שאני יפה, פשוט הייתי שותקת או מתפרצת עליהם שהם שקרנים.
לפני משהו כמו חודש וחצי בערך החלטתי לקחת את עצמי בידיים.. התחלתי לעשות הליכות, התחלתי לשחות, לרכב על אופניים ולעשות המון פעילות גופנית. ראיתי שעובד לי מאוד טוב ועכשיו אני במשקל 74 עגול.
אבל הכאב לא עובר יחד עם זה, ואני כל כך מנסה לא לאכול מרתונים כמו שהייתי בעבר, אז לאט לאט התחלתי להרעיב את עצמי. כבר 3 ימים שאני אוכלת ארוחה אחת קטנה ביום, ובשאר היום אני אוכלת פרי אם אני ממש רעבה או שותה כמות גדולה של מים או קפה שחור. כבר בקושי יש לי כוח ונורא קשה לי לעשות ספורט ואפילו את זה עכשיו אני מקלידה עם ידיים רועדות. אבל אני ממשיכה לעשות ספורט, כל יום וכל היום, ואתמול עשיתי ריצה והיה סדק קטן במדרכה, שבן אדם עם כוח ושיווי משקל יציב היה כמעט מועד בו אני פשוט קרסתי על הרצפה, והיה לי נורא קשה להרים את עצמי. אני לא יודעת מה לעשות.. אני לא רוצה באמת להרעיב את עצמי אבל אני פוחדת נורא להשמין שוב אחרי כל מה שעברתי, המחשבות על מוות בלתי פוסקות אבל אני לא רוצה להתאבד ולאכזב את ההורים שלי... אני מרגישה ריקנות ומצוקה ואין לי למי לפנות כי הפסקתי ללכת לפסיכולוגית בגלל שכבר אין לנו כסף לממן אותה, לדבר על מה שקרה עם מישהו לא בא בחשבון... ניסיתי מלא צ'אטים, שיחות טלפון, כלום לא עוזר. אני רוצה לשקם את החיים שלי בדרך נכונה ובריאה ואני לא רוצה להגיע למצב בלתי הפיך אבל ברגע האמת אני נשברת ובוחרת לא לאכול, לא לספר, להמשיך לרוץ... הייתה תקופה שגם חתכתי אבל הפסקתי עם זה ממזמן. אני לא יודעת מה לעשות..

בבקשה, תייעצו לי מה אני יכולה לעשות שלא ניסיתי.. איך אני מחזקת את עצמי נפשית?