קרוב ל-30 ועדיין לא יודע מי אני, מסתכל על אחרים ולא מבין מאיפה הם שואבים אנרגיות

אני מרגיש שאני לא חלק מהעולם הזה. אני מרגיש שונה מכולם. אני מרגיש שאין לי מושג מי אני, מה אני אוהב, מה אני רוצה, מה התשוקות שלי. בעצם תמיד הייתי ככה, למרות שעל פניו אני סה"כ נראה בנאדם נורמטיבי, יש לי חברים, עבודה די מכובדת, תואר מכובד ואני גם נראה טוב.

ועדיין, אני מרגיש שלא הספקתי כלום, לא גיליתי מי אני ומה אני באמת אוהב. אני רואה ילדים בני 16 שנראה שהם יותר סגורים על עצמם ממני. ותמיד הייתי ככה. תמיד הייתי עושה מה שאחרים חושבים שיהיה "מגניב" או "נכון". תמיד הייתי מנסה לרצות. אפילו את הטיול שלי אחרי הצבא עשיתי רק בגלל שנגררתי אחרי חברים ולא באמת ידעתי למה אני הולך ולא הייתי בראש לזה בכלל. בסוף חזרתי הביתה לפני כולם עם תחושת כישלון.

בתקופה האחרונה עולים לי כל מיני זכרונות מהעבר שמסבירים לי למה אני כמו שאני. גדלתי עם הורים מאוד קשים שתמיד אמרו לי כמה אסור לסמוך על אף אחד ולא נתנו לי ולאחים שלי לעשות שום דבר לבד (גם האחים שלי מתוסבכים), אף פעם לא התעניינו בי, לא דחפו אותי לכלום, אף פעם לא שמו לב לקשיים שלי, גרמו לי להרגיש שאני נטל שאשם בכל הקשיים שלהם, אפילו כששיחקתי כדורגל וכדורסל כילד וההורים של כולם היו באים למשחקים, ההורים שלי באו רק פעם אחת וגם על זה עשו לי פרצופים. הורים שנתנו הכל מבחינה חומרית אבל זנחו אותי לגמרי מבחינה נפשית.
ועכשיו שאני מתמודד עם העולם הזה, אני מרגיש שהכל גדול עליי. שאין לי את הכוחות והכלים הנפשיים להתמודד. רק מתחיל היום ואני כבר רוצה שהוא יגמר, כל יום בעבודה הוא מבחינתי מאבק, למרות שאין דבר שאני רוצה יותר מלהשתלב, מלהיות מסוגל לחייך כמו כולם ולהיות חברותי כמו כולם. ושמים לב לזה, אני שם לב איך הרבה פעמים לא אומרים לי אפילו שלום כי המסר שאני משדר הוא "אם זה לא קשור לענייני עבודה אל תפנו אליי".
אני מסתכל על אחרים ולא מבין מאיפה הם שואבים את האנרגיות ואיך הם מצליחים לחייך בעבודה. לי הכל מרגיש כמו מלחמה בזמן שאחרים מצליחים לקחת את החיים בקלות.

אני מרגיש את הלחץ האדיר הזה של למלא את הרצונות והדרישות של החברה,ואני פשוט מרגיש אפוס כוחות ולא מסוגל. אני לא מסוגל להיות חייכן ואנרגטי בעבודה.

כל החברים שלי כמעט כבר התחתנו או עומדים להתחתן, ואלה שלא הם אנשים ילדותיים וחסרי מודעות עצמית שאני מרגיש שמורידים אותי. ובגלל שגם הם רווקים, יש להם יותר זמן פנוי מהנשואים וככה יוצא שאני איתם רוב הזמן. ונמאס לי מזה כבר. אבל אלה חברי ילדות שלי ואני גם ככה מרגיש בודד מאוד, אז אם אני אפסיק להפגש איתם אני ארגיש עוד יותר בודד.

לפני שלושה חודשים חגגתי 29, ואני מרגיש את גיל 30 הולך ומתקרב. ואני עדיין לא יודע מי אני, עדיין לא חוויתי מספיק, רק ניסיתי לשרוד ולמלא את הרצונות של החברה שאף אחד לא הכין אותי אליה. אני כל הזמן מבולבל ומפוחד, כמו ילד שאף אחד לא מבין ושאף אחד לא מילא את הצרכים שלו. ואף אחד לא יודע מה שאני מרגיש בפנים. ההורים שלי אטומים וכבר מבוגרים, אבא שלי קרוב לגיל 70 ואמא לגיל 64, ככה שאין כבר עם מי לדבר. כבר התעמתי איתם בעבר על איך שהם גידלו אותי ואת האחים שלי, אבל עכשיו כבר אין לזה טעם ואני לא רוצה לפגוע להם בבריאות. כשאני בא אליהם כדי לקבל איזושהי תמיכה וקצת חום ואהבה, אני יוצא פי 10 יותר מתוסכל, כי פשוט אין להם את היכולת. זה כמו לצפות מחילזון לעוף.

אני הולך לפסיכולוגית כבר כמה שנים, ובלעדיה אני לא יודע מה היה איתי היום, היא עזרה לי במהלך השנים, אבל טיפול פסיכולוגי זה רחוק מלהיות תרופת קסם. זה אולי מקל על הכאב, אבל הבדידות, התסכול והבלבול עדיין שם ובצורה בולטת.

כל שניה אצלי היא התמודדות קשה. שום דבר אצלי לא בטוח. אני מת כבר למגע נשי, אבל אני רחוק מלהיות אטרקטיבי בשביל בחורה למרות שהמראה שלי הוא ממש לא בעיה. עד לפני כמה חודשים עוד הייתי יוצא לדייטים, אבל כשראיתי שאני מרגיש אאוט לגמרי בדייטים וכשנפנפנו אותי פעם אחר פעם גם מזה כבר התייאשתי. אני מפחד שאני כבר לא אגע שוב באישה ושאני אשאר לבד כל החיים. אפילו התחלתי לחשוב שאולי אני בעצם הומו? למרות שאני יודע שאין לי משיכה לגברים, אבל המוח שלי אומר שאולי זו הסיבה שאני לא מצליח עם נשים. אפילו בתחום הזה התחלתי להיות מבולבל. וזה מפחיד מאוד ולא מוסיף הרבה תקווה למצב הגם ככה עגום שלי.

אז ככה עוברים אליי החיים לאחרונה, וזה כבר מפחיד ומייאש. תודה למי שקרא ואני אשמח לעצות.