נמאס לי שבן זוג שלי חושב שאני פחות טובה כי אני מעשנת... אני מכורה! להיפרד?

יש לי חבר שנה. מהרגע שהכרנו הוא ידע שאני מעשנת.. כשהיינו בשבוע הראשון הוא אמר שהוא לא סובל סיגריות ורוצה שאני אפסיק, ואמרתי לו "או שאתה מקבל אותי ככה או שכל אחד הולך לדרך שלו זו מי שאני, ואם ביום מן הימים אני ארצה לשנות את זה אני אשנה את זה מתוך דעתי ולא מתוך בקשה של גבר", והוא החליט להישאר. הבעיה היא שמתוך כבוד אליו ופחד להכעיס אותו או להגעיל אותו או ליצור ריבים, לא הייתי מעשנת לידו בחיים. יצא מצב שהוא אף פעם לא באמת ראה אותי מעשנת.
עד לפה הכל היה טוב ויפה, מצב אידיאלי, הייתי מעשנת כשאני לא לידו, לו זה לא היה מפריע, ולא מעלים את עניין הסיגריות.

הבעיה מתחילה פה:
בערך כבר 4 חודשים וקצת יותר, אני מרגישה הרגשה שנשבר לי כשאני לא יכולה לעשן. אני מוצאת את עצמי נהנת איתו מאוד ורוצה להיות איתו כמה שיותר אבל מצד שני, אני רק מחכה שהמפגשים שלנו יסתיימו כדי להדליק סיגריה. אני מוצאת את עצמי נמנעת מלישון אצלו או מלהישאר איתו עד מאוחר כי אני רוצה ללכת ולעשן כמה שבא לי. והאמת? שנמאס לי לעצור את עצמי. פשוט ככה. המשפט הכי אמיתי הוא שנמאס לי לעצור את עצמי.

אני מכורה! ואני יודעת את זה. הגוף שלי מעשן סיגריה ואחרי שלוש שעות מתחיל לפתח איזשהו דחף עמוק ורצון לא נשלט לסיגריה, ומרגישה שנשבר לי לעצור את זה לידו והאמת שאני כבר לא מסוגלת לשלוט על זה בלי לקצר ולקצץ את המפגשים שלנו. אז אתם בטח שואלים את עצמכם איך הסתדרנו כמעט שנה? אז האמת היא שמאז שהכרתי אותו הוא היה חייל לוחם, ובמילא, שלא הייתי רואה אותו הרבה כמו זוג נורמלי, ומתי התפרצה אצלי בעיית ה"קשה לי לא לעשן לידו?" מאז שהוא השתחרר והמפגשים גדלו מאוד, הפכו לשינה אחד אצל השני, הפכו לרצון שלו לבלות כמה שיותר ביחד..

כשדיברתי איתו על זה הוא ישר חשב שירד לי ממנו ואני מחפשת תירוץ להיפרד. ולא ירד לי ממנו, אני יודעת שאם נפרד אני אהייה בדיכאון, אפילו ייקח לי כמה חודשים טובים לצאת עם מישהו כי אני מאוד מאוד אוהבת אותו, אבל זה התמכרות. אני יושבת איתו וחושבת כמה בא לי סיגריה. אני מרגישה שאני מתפוצצת מלעצור את עצמי, שאני לא מסוגלת פיזית לעשות את זה. זה לא שהסיגריות יותר חשובות לי מהקשר שלנו, אבל אי אפשר להשוות בין מה למה יותר חשוב, כי זו התמכרות שהגוף דורש אותה בלי קשר ללייד מי אני נמצאת.

לפני כמה ימים רציתי לקצר איתו את הפגישה בשביל ללכת לעשן, והוא לא הסכים ללכת, והזהרתי אותו שאני מדליקה סיגריה, וברגע שעישנתי לו הוא אמר לי אני לא מאמין שעשית את זה. אז אמרתי לו לא טוב לך? אז שלום. אז אמרתי לו שאני לא מתכוונת יותר לעצור את עצמי לידו, כי בלמתי את עצמי שנה וזה קשה לי, וזאת מי שאני ואני רוצה לעשן ואני אוהבת לעשן ואני לא יפסיק את זה גם בשביל בראד פיט ונמאס לי להתחבאות ולהשתגע ולבלום את עצמי ולהתאפק, אחרי שנה זה נמאס.

ואז הוא אמר לי בסדר אז תעשני לידי, אבל רק 2 סיגריות ואמרתי לו שאני לא מוכנה שהוא יספור לי סיגריות ואז הוא אמר שהוא יספוג את המכה הזאת כי אין לו ברירה.

ואני לא מכה שצריך לספוג!! נמאס לי מהמבטים המוזרים שלו כשאני מעשנת, מזה שהוא פשוט נעמד ליידי עם מבט של אבא שרוצה לעשות לילדה שלו נו נו נו, נמאס לי שהוא בוהה בי ככה, נמאס לי שהוא חושב שאני פחות טובה כי אני מעשנת (הוא לא אומר את זה אבל זה מה שאני מרגישה) והוא כנראה ראה את עצמו מתפשר עליי אם זה כל כך מפריע לו ולא רוצה שמישהו יתפשר עליי, נמאס לי מההערות שלו שאני באה להדליק סיגריה אולי תתאפקי? מה יקרה אם לא תעשני?

הוא מביא לי עצבים מטורפים, כדאי להיפרד ממנו?

*ואני באמת מבקשת בכל לשון של בקשה ומתחננת, לא להרבות בעצות על זה שאני צריכה להפסיק לעשן. זה לא באמת יעזור לכם, אני פשוט אדלג על התגובות ולא יקרא.
זה החיים שלי ואני רוצה לעשן. *
בבקשה רק תגובות אם להיפרד או לא..