עוד מהרגע ששמעתי באתרים שאריק אינשטיין אושפז בבית חולים הייתה לי תחושה רעה.
תחושה שהנה, עוד אדם יקר ליבי הולך לעולמו. משום מה, עם כל הצעד שבדבר... ממש הרגשתי את זה קורה.
הרגשתי צורך לשמוע שירים שלו בלופים, עוד ועוד, כאילו השירים שלו זו תפילה להצילו בניתוח. ממש הרגשתי כך...
כששמעתי על מותו של אריק איינשטיין פרצתי בבכי והתחלתי לרעוד כמו משוגעת
בחיים שלי לא הרגשתי קשר כ"כ לזמר, לאמן, לבן אדם שבכלל לא קרוב לגיל שלי... או אליי באופן ישיר.
גדלתי על הבן אדם המדהים הזה... על השירים... פשוט מזועזעת מכמה שהעולם שלנו אכזר.
קשה לי. פשוט קשה לי.
אני יושבת פה, שומעת שירים שלו ברקע ומוצפת בדמעות...
הגרון שלי כואב, כואב מעצב....
למה דווקא הוא? למה העולם שלנו כ"כ אכזר? :(
מרגישה רע עם עצמי שאני בוכה ככה, אפילו כשסבי מת לפני שנתיים לא בכיתי כך...
אוףףףףף מה קורה עם החיים האלה??? ולמה אני לוקחת את זה כ"כ קשה???