אחרי 4 שנים ביחד החלטתי לספר לו שיש לי חרדה חברתית. מרגישה שעשיתי טעות שסיפרתי

אוקיי אז ככה, יש לי חרדה חברתית שאני מאוד מתביישת בה ולעולם לא סיפרתי עליה למישהו מחוץ למשפחה וחדר הפסיכיאטר. בגלל הבעיה שלי לא סיימתי ללמוד ולא עשיתי צבא.
כלפי חוץ אני משדרת ביטחון עצמי גבוה שתוך כדי השנים למדתי לזייף. בהתנהגות שלי, בלבוש, בדיבור.
הכל נראה בסדר.
בזמן האחרון אני מרגישה שזה סוגר עלי.
במקומות עבודה אני נמצאת תחת לחץ תמידי. עברתי התמוטטות עצבים ולכן התפטרתי וכבר מס' חודשים לא עובדת. הגעתי למצב שלא הצלחתי להקים את עצמי בבוקר ולהמשיך עם ההצגה הזו. פשוט היתי ממשיכה לישון ומכבה את הנייד. במחשבה שמגיע לי "קצת חופש" ושיסתדרו בלעדי.. ההרגשה היתה פשוט אדירה, שהנה אני לא חייבת שום דבר לאף אחד וקפצו לי כולכם. כן, היתה הרגשה אדירה, בהתחלה....
עם כל יום שעובר ואני בבית ככה אני מרגישה שיהיה לי קשה יותר לחזור לשגרה. כרגע אני פשוט ישנה כל היום.. תחושת החמצה גדולה. מצב הרוח שלי רוב הזמן על הפנים. אני לא אוכלת טוב ואיבדתי את המוטיבציה לעשות ספורט. אפילו הדחף המיני שלי ירד. (למרות זאת אנחנו מקיימים יחסים הרבה כי זה משהו שלא אוותר עליו בחיים, אם לא למעני אז לפחות בשבילו)
אני ובן זוגי חיים ביחד לכן ההוצאות הן משותפות.
הוא לא מליונר וקשה לו להחזיק את שנינו. אחד התנאים שלנו למגורים משותפים היה ששנינו דואגים לשלם חשבונות.
הוא תמיד מנסה לדחוף אותי חזרה לשגרה וזה מאוד מלחיץ אותי. אני מבינה שאין ברירה אלה לחזור לתפקד אך כרגע אני פשוט לא מסוגלת לזה.

בהתחלה סיפרתי לו שאני פשוט בתקופה דכאונית ושזה יעבור אבל זה היה שקר... בעיקר שיקרתי לעצמי.
לפני זמן מה הוא אירגן מפגש חברים אצלינו בבית וזה היה פשוט בלתי נסבל. כל הערב היתי לבד. כשדיברו איתי התחילו להתבלבל לי המילים מה שגרם לאי נעימות עוד יותר ממה שהרגשתי קודם. רציתי פשוט לברוח. לברוח מהבית שלי. מהמקום שאני אמורה להרגיש בו הכי חופשייה.
אני עוברת את זה בכל מפגש חברתי של כל דבר בחיים מאז שאני זוכרת את עצמי. לדוגמא אפילו בזמן שקט בעבודה שכל העובדים צוחקים זה עם זו ואני רק מזייפת "נורמליות" ומתפללת שיכנסו כבר לקוחות ויצילו אותי מכל הדבר הזה.
בכל אופן, אני מפחדת שהגילוי הקטן שלי לחבר יגרום לנו לפרידה. הוא הכי חברותי בעולם, כזה שכולם אוהבים אותו, ממש כוכב בכל מקום אליו הוא מגיע.
הוא תמיד אומר לי דברים כמו "צאי ותעשי משהו עם עצמך" "את מוותרת על עצמך ועל הקשר שלנו"
"אני לא מבין איך בחורה צעירה כמוך יכולה לשבת כל היום בבית"
אני פוחדת שהוא יתחיל לראות אותי בצורה שונה עכשיו או יותר גרוע מזה, יפרד ממני.
ברור לי שהוא לא באמת מסוגל להבין את מה שעובר עלי וגם אם כן... למה שהוא ירצה חברה כזאת?

זה נראה שהוא באמת אוהב אותי והוא תמיד אומר שיחכה כמה זמן שצריך עד שאני "אחלים".

איך לעבור את זה? האם להציל את הקשר ולהכריח את עצמי לצאת לעבוד ולסבול בשקט, כמו שהיתי עושה עד עכשיו? האם לוותר על עצמי לגמרי, להפרד מהגבר היחיד שהצלחתי לאהוב ולחזור לבית ההורים?

חוץ מהחרדה החברתית אני סובלת גם מפראנויה ושלל הפרעות אישיות. ההשקפה שלי על העולם היא מעוותת.
בבקשה אל תמליצו לי על פסיכולוגים. מאוד קשה לי להפתח לבן אדם פנים מול פנים וכבר ניסיתי טיפול (גם תרופתי) שלא יצא ממנו שום דבר חוץ מכאב ראש אחד גדול, תופעות לוואי נוראיות, והתרוצצות חסרת טעם בין פסיכולוגים של בתי חולים שאפילו לא מצליחים לאבחן אותי , ופסיכיאטרים פרטיים שלוקחים 1400 שח על פגישה של רבע שעה שבסופה לא מגיעים לשום מסקנה ורק רושמים תרופה חדשה..
אני לא באמת מאמינה שהם יוכלו לעזור לי.
אני מרגישה חלשה ומאוכזבת מעצמי מאוד, שהחבר מאוכזב, המשפחה גם..

איך אפשר לעזור לעצמי?