זה בסדר ועדיף ככה!
היי שלום לכולם :)
אני בן אדם חייכן, מצחיק חם ואוהב כל בן אדם, אבל.. כעבור זמן מה עם הבן אדם אני מקבל מן תפנית כזו(פצלה) שגורמת לי להתרחק ממנו, כאילו אני מרגיש שאין לי כוח לבן אדם, אין לי כוח להתווכח, לשמוע שטויות, גם בו זמנית יש בי סוג של כעס אם החבר לא שומר על קשר ואז אני אוטומטית מוחק אותו(מרגיש כזה חוסר אכפתיות).
אני נשוי, בת זוגתי כל העולם שלי ואם נגיד נריב אני לא אצליח למחוק אותה. זה שונה, אבל עם חברים אני מוחק אותם בשניה אם אנחנו רבים, אני ישר חוסם מכל מקום אפלקצייה שקיימת.. אני לעולם לא שמרתי על קשר עם חברים במשך כמה שנים רצופות.
גם האינטויציה שלי די גורמת לי לפקפק באנשים.
כאילו גם די טוב לי לבד, לעיתים רחוקות מרגיש קצת חוסר בחברה, אבל אני די סבבה עם זה.
מה הבעיה בי? מה החשיבה הלא נכונה שלי? מה די דפוק בי? או שאני בסדר והדרך שלי לא כזו פסולה, אני גם אומר לעצמי חוץ מאשתי ומהילדים בעתיד אני לא צריך אף אחד מסביבי.
זה בריא? צריך לשנות?
תודה!
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025