מרגישה כבר כמה שבועות אפטיות מוחלטת כלפי החיים שלי

שלום לכולם.

חשבתי עם לכתוב פה בכלל כי חלק גדול ממני בכלל לא רוצה לקבל עזרה.
אני הולכת לטיפול פסיכולוגי כבר שנתיים וחצי ולא מזמן התחלתי גם טיפול קבוצתי.

המון שנים חייתי עם דיכאון והייתי מאוד שמנה. עכשיו אני בדיכאון אבל רזה.
יופי לי..

ההרגשה שלי בחיים היא שאני פשוט מיותרת לחלוטין. מיותרת לעצמי גם.
אני בכלל לא אוהבת את עצמי. הצלחתי לאהוב את איך שאני נראית אבל את עצמי בתכלס אני לא סובלת.

אני עובדת בעבודה שכבר אין לי תשוקה אליה (עובדת אצל אבא אז תשכחו מלעזוב..) ההורים שלי רק חיכו שהגיע לגיל שאני יכולה לעבוד כדי לקבור אותי שם. כשאני מגיע הביתה והדבר האחרון שאני רוצה זה לדבר על עבודה דווקא אז ב10 בלילה אמא שלי מתחילה עם השטיות שלה על כל החוזים שאחנו צריכים לחתום עליהם. כשאני אומרת לה שממש לא רוצה לדבר על עבודה כרגע אני מקבלת "אין מה לעשות, עובדים 24 שעות". תקפצי לי.

אין לי בנזוג והאמת היא שלדעתי גם לא יהיה לי.. למה שיהיה? מה טוב בי בכלל? אני רואה איך הם מסתכלים עליי, הם כולם מתים רק לגשת ולדבר איתי. אבל אני כבר יש לי שדה כוח מאוד רציני שפשוט הודף את כולם. את כל מי שירצה להתקרב. עוד לא פגשתי מישהו שבכלל גרם לי לרצות להוריד את החומה הזו. כולם מסתכלים עליי כאילו הם רק רוצים לזיין אותי, אין לי תחושה שמישהו הסתכל עליי כי אני מעניינת אותו, או כי בא לו סתם לחבק אותי ולהיות קרוב אליי.

נמאס לי כבר לבכות ונמאס לי גם לדבר על עצמי.. אני נגעלת מעצמי ברמות אחרות.
מרגישה שהחיים שלי לא שווים כלום. לא מספיק אמיצה בכדי לסיים אותם ולא מספיק בעלת מוטיבציה כדי להתקדם. הייתי במכללה, זה לא נגמר טוב. אני בכלל לא רוצה ללמוד. כלום לא מעניין אותי. שומדבר בחיים האלו כבר לא מעניין אותי.

סרטים שהיו האהבה הגדולה של חיי כבר לא עושים לי את זה ואפילו לא שמתי לב. הם כבר לא מרגשים אותי כמו פעם..אני תמיד יודעת מה יהיה הסוף שלהם.

אז אני נמצאת בריק אחד גדול..לא לפה ולא לשם.
עדיין גרה עם ההורים ובלי כסף לעזוב.. בכלל בשביל מה לעזוב? כדי להיות לבד כל היום? כדי עוד יותר לסבול את עצמי.

אז ככה אני. אפטית. נמאס לי לטפל בדברים.
נמאס לי לנסות לעזור לעצמי..אני לא מצליחה.
נמאס לי לקוות שמשהו ממה שאני עושה בכלל יישא פרי.
נמאס לי מחיי. נמאס לי מהכל.

אז עכשיו אני על הולד...מחכה..נמצאת בורטיגו..כולם סביבי חיים ואני שוקעת.
כולם חיים את חייהם, יוצאים מבלים, עושים סקס (מבחינתי כל רגע שאני לא עושה את זה זה רגע מבוזבז). אבל אני גם בכלל לא רוצה לעשות את זה. אף אחד לא עושה לי את זה. אני לא עושה את זה לעצמי. אפשר שפשוט החיים שלי יגמרו? ככה פתאום.. גם ככה הם לא שווים כלום ואני לא תורמת לעולם הזה.

אז אני יושבת ומחכה. נמאס לי להילחם. אני מוותרת לחיים. החיים הכניעו אותי ואני גם לא רוצה לפתור כלום.

למה אני כותבת פה? שאלה טובה..