למה כולם שונאים אותי?! לא פעם חשבתי על לסיים את הכל ופשוט לקפוץ.

אני כותבת תוך כדי געש אמוציות שעובר בי ברגעים אלו.
בחיי חוויתי הרבה בריונות. ביסודי מכיתה א' על בסיס יום יומי. זה כולל החרמות השפלות צעקות התרחקויות, קללות, פתיחת קבוצות בפיסבוק עליי ואפילו שהמחנכת שלי פעם בכיתה ב ארגנה עליי חרם כיתתי ועוד הרבה שלא יציין.
הכל בגלל דבר אחד שלדעתי הוא מה שגורם לזה לקרות. אני לא מדברת. מאז ומתמיד אני ילדה ביישנית ואני פוחדת לעמוד על שלי ואנשים הפכו אותי בגלל זה לקורבן וזה רק גרם לי להסתגר יותר ולאבד את הביטחון שגם ככה ברצפה. עד כיתה ט הייתי מחוסרת חברים וחשבתי אולי יפתח התחלה חדשה אבל זה לא קרה. ישלי משנקרא "חברים ללימודים" אנשים שפשוט אם רוצים לקחת ממני חומר או משהו כזה או עזרה אז אני אעזור כי מרוב שאין לי חברים ומה לעשות בחיים אז אני נשארת לתרגל וללמוד ואז גם מבינה ונהיית טובה בזה. לפעמים אני יוצאת עם הבת דודה שלי לסרט או לבילוי אבל לא משהו רציני, לא ממש בקשר קרוב. אני מרגישה מנוצלת, אבל יש לי את הצורך לדבר עם אנשים ולהיות מקושרת לחברה אז ככה אנשים מתקשרים איתי ואני עוזרת רק כדי שידברו איתי. מתחילת התיכון עד עכשיו בכיתה יא חשבתי שאולי הצלחתי להיפטר מהבריונות כי זה לא שהציקו לי ממש או שעשו מה שהיה לי ביסודי, אלא פשוט מתעלמים מקיומי. אז חשבתי שאולי המצב החברתי שלי משתפר. מאוד התבאסתי לגלות דרך ידיד ללימודים שהוא כנה אמר לי שלא רוצים שאבוא למסיבת יום הולדת של איזו ילדה מהשכבה שהזמינה את כולם כי פוחדים שאני אלשין על הילדים שהם שותים אלכוהול ושאני אהרוס את האווירה. אז לא הלכתי למסיבה. הוא היה נחמד אנחנו קצת התיידדנו דיברנו מידי פעם והיה לי יום הולדת לפני שבועיים ולא נראה היה שלמישו אכפת בכלל אנשים בקושי אמרו מזל טוב ובזה במקרה אחרי שאמרתי את זה או ששמעו ממישהו שקרא בפייסבוק. אני רואה איך כולם מקבלים בלונים ליום הולדת ואין אחד שלו וזה אפילו כאב לי כי מעולם לא קיבלתי בלונים ליום הולדת וזה רק הראה לי איך אני לבד. הוא סיפר לי שפתחו קבוצה בווטספ לארגן כסף לקנות לי בלונים אבל כולם יצאו מהקבוצה אז בסוף לא הביאו לי. כמות הפגיעה שאני מרגישה היא כבר לא נמדדת. ביסודי זה גרם לי להפרעות נפשיות ועד שהצלחתי להפטר מיהן לקח הרבה זמן ומאמץ כי אף אחד לא עזר לי ואין מספיק כסף בבית לשלוח אותי לפסיכולוגים. לא פעם חשבתי על לסיים את הכל ופשוט לקפוץ. לעוף. ואני לא מסוגלת רק בגלל המשפחה שלי. סבתא שלי שמגדלת אותי ואמא חד הורית ואני מאוד קשורה אליה לא מסוגלת לעשות להן דבר כזה אז אני נמנעת. אני שוכבת בלילות וחושבת לעצמי מה אני לא בסדר. למה אני טובה לכולם אבל כולם שונאים אותי. אני אף פעם לא התנהגתי בחוסר כבוד או אכפתיות למישהו ואני תמיד מראה דאגה לאחרים. אני כותבת עם דמעות בעיניים ואני אובדת עצות. בבקשה מה אפשר לעשות?