מחשבות אובדניות, עולות לי כמעט כל יום מחשבות על לחתוך, לקחת כדורים

מחשבות אובדניות

שלום לכולם , אני בן 21 .
מאז הילדות שלי הרגשתי שונה רגשית , כאילו אין לי רגשות אמיתיים .
כל החיים שלי אני מתבונן איך אנשים מתנהגים ולפי זה אני מתנהג - יש לי רק הבנה של איך אני אמור להתנהג בסיטואציות .
לדוגמא : אין לי צער כלפי אנשים שחוו אובדן נגיד אבל בכל זאת אני אנסה לתמוך בהם כי אני מבין שככה מקובל להתנהג .
(וזה לא בקטע אכזרי , פשוט אין רגש שמעקצץ לי מבפנים ) .
דוגמא 2 : אני יכול לצחוק אבל לא מרגיש שמח .
הרגש היחיד שאני מרגיש לפרקים מאוד מאוד קצרים זה אהבה .
כלומר אני יודע שאני אוהב את המשפחה שלי ואת הבת זוג שלי רק על פי זה שיש לי עקצוץ של אהבה מדי פעם (אבל זה נעלם תוך שנייה , ואני באמת לא מגזים - זה נעלם תוך שנייה .)
אני יכול לא להרגיש אהבה במשך חודשים וסתם פתאום אני אשב עם חברה שלי ואני ארגיש את זה לשנייה .
זה מאוד קשה להסביר את זה , אני מקווה שזה מובן .

בילדות הייתי ילד מאוד עצבני ואלים כלפי עצמי , (הייתי יכול לשבת שעות ולדפוק את הראש לי בקיר עד שהייתי נרגע , זה המשיך בשבירת דלתות עם אגרופים ועוד , רק כדי להרגע מהעצבים שלי ).
והייתי מתעצבן ככה מהסיבות הכי דפוקות בעולם לא דברים גדולים .

בנוסף בילדות שלי עברתי הרבה השפלות על המשקל שלי , קיללו אותי והרביצו לי רק בגלל שהייתי שמן .
ואז התחילו ההפרעות אכילה בגיל 11 , אפילו מבלי לדעת שאלה הפרעות אכילה .
הייתי מכניס לגוף שלי 700 קלוריות ביום ועוד התחלתי להתאמן , הגעתי למצב שראו לי את כל העמוד שדרה כשאני עם חולצה .
עד היום אני מתמודד עם ההפרעות האלה אבל איזנתי את זה מאוד ע״י למידה על תזונה נכונה ועשיתי 5 יחידות ספורט בתיכון .

עוד משהו שיש לי מהילדות , תמיד הייתי מדמיין שאני רוצח אנשים ככה בלי סיבה , מגיל מאוד צעיר 5-6 .
( ויש לי את זה עד היום ) .
אבל אני מבין שזה לא בסדר וזה דפוק .
ואני רוצה להדגיש שאני לא מתכנן לעשות את זה ואף פעם לא פגעתי באף אחד .

כל החיים שלי אני מצפה מעצמי להכי גבוה שיש ותמיד דוחף את עצמי לקצה גבול היכולת שלי
( פה החוסר רגשות דווקא עוזר לי כי אני מתמודד עם הכל בצורה מחשבתית ולא רגשית ) .
וכך גם בצבא בחרתי להיות לוחם ועברתי את כל ההכשרה די בקלות בפן הפיזי ,
אבל משהו שהתחיל לי בצבא שבחיים לא היה לי זה התקפי חרדה . זה מרגיש כאילו אתה נעול בתוך מרתף בלי חלונות ולא מסוגל לעשות כלום , לא לחשוב , לא לנשום , לא לדבר , והכל מסתחרר מסביבך כאילו אתה על רכבת הרים .
זה קרה לי כמה פעמים בחודשים האחרונים ואני לא יודע איך להתמודד עם זה .
כמובן שהתחיל הדיכאון מהר מאוד ועכשיו כבר שלושה חודשים שאני נלחם עם דיכאון ומחשבות אובדניות , זה לא נשלט וזה ממרר לי את החיים .
קשה לי להנות , קשה לי לצחוק .
עולות לי כמעט כל יום מחשבות על לחתוך , לקחת כדורים , או פשוט רצון להעלם ( לקחת ציוד ופשוט להעלם באיזה יער נידח )

המשפחה , הבת זוג , והצבא לא יודעים על כלום ממה שסיפרתי פה , אני מצליח להסתיר את זה
(בגלל הנושא של הרגשות אז למדתי איך להראות רגשות למרות שאין לי אותם ופיתחתי כישורי משחק שאף אחד לא עולה עליי בשום מצב )
אז אני נראה כאילו הכל בסדר גמור .

אני מפחד פחד מוות לשתף את המשפחה שלי והבת זוג.
רוצה להדגיש שהם מאוד קרובים אליי .

מה אתם הייתם עושים ?