איך ממשיכים מכאן? בא לי להתאדות מהעולם

שלום לכולם,
על פני השטח אני מתפקדת כרגיל, הכל נראה טוב ו"נורמלי"- אני סטודנטית לתואר ראשון,לקראת סיום, אני לוקחת קורס שאמור להיות הצעד הראשון בדרך לעסק המיוחל. הכל כיביכול נורמלי אבל זה ממש לא ככה. מבפנים אני מרוסקת לגמרי- "זומבי מת מהלך". אני לא יודעת מאיפה להתחיל...אנסה להיות מדויקת:
בזמן האחרון- אפשר לומר בשנה וחצי האחרונים ירד לי הביטחון בצורה משמעותית. אני מכונסת בעצמי, כמעט לא נפגשת עם חברים או יוצאת הרבה (חוץ מחברה אחת שנחשבת די טובה), אין לי שמחת חיים. אף פעם לא הייתי אופטימיסטית במיוחד, אבל התקופה הזו לא הייתה לי פשוטה בכלל. לפני כשנתיים וחצי נפרדתי מהאקס שלי, ואני מאוד שמחה על הצעד הזה- ידוע לי שזה היה מהלך נכון , אבל הייתי יוצאת לפחות, פגשתי אנשים, הייתי קצת יותר פתוחה, צחקתי. מאז הייתי שנה לבד- כי ככה בחרתי. אחרי האקס הזה היו לי טראומות ורציתי להיות לבד לגמרי. אחרי השנה הזו, יצאתי עם כמה בחורים- עם כל אחד, דייט אחד ובזה זה נגמר. הם לא עניינו אותי, לא היה בהם מה שחיפשתי. לפני כחצי שנה יצאתי עם בחור מקסים, וחמוד, שהיה בו כמעט הכל, הוא היה מושלם מבחינתי. אבל הרסתי (לא בגדתי או משהו, פשוט נבהלתי ונפרדתי ממנו) את זה וניתקנו קשר. בכל מקרה- מאז ירד לי הביטחון בצורה משמעותית, ואם אין לי סיבה לשמוח, אני לא אהיה שמחה סתם כך. מעבר לזה, אחותי עברה דירה בדיוק כשנפרדתי מהבחור "המושלם" כביכול ולדעתי משם מצבי ממש התדרדר. אני ואחותי תמיד היינו ממש קרובות ומספרות אחת לשנייה כמעט הכל, צוחקות ביחד, מבלות ביחד. אפילו היה לנו כל מיני "אינסייד ג'וקס" כאלה משלנו ואפילו שפה משלנו, שרק אנחנו הבנו. כל זה היה עד לפני כחצי שנה. בחצי שנה שעברה מאז הרגשתי ועדיין מרגישה שאין לי על מי לסמוך, אין עם מי לדבר, אין למי לספר. אני מרגישה לגמרי לבד. אני כבר לא מסוגלת לספר לאחותי דברים כמו פעם ואין לנו את החיבור הזה שהיה. פתאום הוא נעלם. נדמה שיש לה את החיים שלה ויש לה דברים יותר טובים לעשות מאשר לבלות איתי. מעבר לזה, אני לא מסתדרת עם אמא שלי. נדמה שאמא שלנו עושה אפליה. כאשר היא מעדיפה את אחותי כמובן.
אני לא אוהבת להיות במחציתן של אמא שלי ואחותי ביחד. כל פעם שאחותי באה אלינו לבית, אמא שלי מנשקת ומחבקת אותה כאילו אין מחר- כאילו מינימום היא לא ראתה אותה שנה. לעומת זאת, כשאני מגיעה הביתה, אני מקבלת שלום עייף כזה, שגם יוצא בקושי. היא (האמא) לא שואלת איך היה לי בעבודה, מה שלומי.. ממש שום דבר. זה מעליב וזה פוגע.. שאני לא יכולה לתאר. אומנם אני שמה פני פוקר, אבל בפנים ממש כואב לי.
זה דבר אחד מיני רבים. מעבר לזה, אני תמיד מקבלת ממנה יחס קר וביקורת על כל דבר, או לחילופין, שום יחס בכלל. יש לה מצבי רוח משתנים ללא הפסקה. רגע אחד היא נחמדה אליי, ורגע שני היא יכולה לצעוק כאילו אין מחר- ועל דברים שוליים שאין להם קשר אליה וואט סו אבר. אבא שלי ואחותי טוענים שהיא "חולה", ושאינה מודעת למעשיה, אך לי ולה ברור שאין כך הדבר. שתינו יודעות שהיא יכולה ויודעת להתנהג כמו בנאדם נורמלי, אבל כשזה נוגע אליי- היא "משחקת אותה" חולה. לפעמים כשהיא צועקת- היא תאשים אותי במה שהחיים "הפילו" עליה (להגנתי אני אגיד שיש לי אבא נדיר שלא מוצאים כל יום, והיא אישה לא עובדת, שלא עושה עם עצמה דבר מלבד לשבת על הספה כל היום ולראות תכניות בריאות). בכל מקרה, היא יכולה להתעצבן ממשהו קטן ואז לצעוק ברחבי הבית במשך יומיים ולקלל אותי ולהגיד לי כמה זה "הסוף שלי" ושבוע אחרי לנסות לדבר איתי כי היא צריכה שמישהו יעשה לה את הסידורים שלה. היא לא מעריכה שום דבר האישה הזו. פשוט כלום. היא חולת נפש.
אני אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך עליה בשום דרך, אף פעם- בחיים. אני כל הזמן מרגישה רע ולעיתים קרובות מפחדת ממנה. אסור לאף אחד בבית הזה להביע דעה ששונה מהדעה שלה. אסור להתבטא. היא פשוט משליטה טרור בכל הבית. וגם אבא שלי חושב ככה, אולי טיפה פחות ממני. אבל הוא בהחלט מבין אותי ויודע מה אני מרגישה. ניסינו להביא לה פסיכולוג לבית, אבל היא לא רוצה לראות אף אחד. דבר נוסף הוא שהרבה פעמים היא מספרת לי כמה היא מרחמת עלך כל מיני אנשים, וכמה כואב לה עליהם על כל מיני דברים שהם עברו ואני שואלת את עצמי אם היא עיוורת או טיפשה או שהיא סתם עושה את עצמה? היא לא רואה איך היא מתייחסת אליי?! אבל אני לא יכולה להגיד לה את זה כי היא תתחיל לצעוק.
דבר נוסף והכי הכי חשוב הוא שלפני כמה ימים אני ואמא שלי דיברנו, הייתה לנו שיחה יחסית פתוחה (מה שלא קורה הרבה) והיא סיפרה לי שאחיינית שלה לא התחתנה עד היום והיא בת 40, וכנראה חלק מזה נובע מזה שהאחיינית הייתה מפחדת מדודה שלי (אמא שלה). אמא שלי סיפרה לי שהאחיינית ביקשה את האישור של הדודה ללא הרף, ושהייתה מעין לכלוכית שכל הזמן ניקתה את הבית ועשתה כביסות והאמא לא הייתה מתייחסת אליה יפה ותמיד יורדת עליה ולכן הבחורה הזו חיה במן פחדים והייתה לה תקופה קשה, הייתה מגמגמת ומפחדת מהצל של עצמה. ולעומת זאת לשאר האחים היא הייתה מתייחסת יפה מאוד.
הדבר הכי עצוב בכל הסיפור זה שאימא שלי סיפרה לי את הסיפור, היא כל הזמן אמרה את השם שלי (בטעות. פליטת פה פרוידיאנית כמו שאומרים) במקום את השם של האחיינית, מה שהסגיר את זה שהיא מודעת למעשים שלה.
אני לא יכולה לסמוך עליה,לכן אני לא מספרת לה דברים. אני פשוט לא יודעת איך להתנהג איתה כבר... אני לא מבינה מה היא רוצה מהחיים שלי. אני כבר מבולבלת ממנה. כל שנייה היא משתנה.. אין לי כוח אליה יותר.
עד שאני מצליחה להרים את עצמי, היא מוצאת דרך להפיל אותי שוב וגם מצליחה. למרות הכל, אני יודעת שאני חזקה מבפנים כי זה לא פשוט להתמודד עם אישה כזו לגמרי לבד, כי אחרי הכל..אני רק בנאדם ואני מנסה להגיד לעצמי לא להתייחס לדברים שהיא אומרת, אבל לפעמים זה מחלחל..
חשבתי לעבור דירה, אבל זה לא בדיוק אופציה כרגע- כי אני משלמת על לימודים ועל עוד מלא דברים אחרים.
סליחה על החפירה. רציתי שיבינו את גודל החומרה של המצב. אם אתם מכירים את הסרט "פרשס"- אז זה בדיוק ככה, רק עם התעללות מילולית, במקום פיזית. אחד לאחד.
בכל מקרה, חשבתי לטוס לאנשהו, לברוח מפה - רק אחרי שאסיים את הקורס- בעוד 3 חודשים, יש לי ויזה לארה"ב וקצת כסף. אני לא מסוגלת להישאר פה יותר. אני לא יכולה לחיות בפחד יותר, בלי ערך עצמי.

בבקשה תעזרו לי, מה לעשות?