לא יודעת האם להתגרש, הוא החליט שטיפול בילדים זה התפקיד הבלעדי שלי

אני בת 38. נשואה עשור. אני אמא ל 3 ילדים קטנים כולם בגיל רך. 2 מהם תאומים. אני לא עובדת 4 שנים מאז שנולדו הגדולים. לפני שנולדנו ילדים החיים עם בעלי היו ממש מושלמים מכל הבחינות. הייתי מרוצה מיחסים שלי עם בעלי. לא היה חסר לנו כלום, שנינו עבדנו ובילינו יחד המון זמן. רק דבר אחד היה חסר לנו.... לא היה לנו ילדים . עשינו טיפולים והפריות עד שסוף סוף נכנסתי להריון ונולדו תאומים. הייתי מאוד שמחה שזה קרה אבל לא ידעתי מה מצפה לנו...שהם נולדנו התחילה תקופה ממש קשה לילות ללא שינה , ימים ללא מנוחה ...ופה מערכת יחסים שלנו התחילה להסתדק...הקושי הזה ללא הפסקה 24/7 התחיל להשפיע על עצבים שלי כי רוב הטיפול בהם היה עליי ועל אמי ובעלי פעם עזר פעם לא עזר - לפי רצונו החופשי...אם בא לו עזר לא בא לו לא עזר...ואם כבר היה עוזר היה עושה את זה חפיף. וכן הוא עבד חצי משרה ופירנס סביר....הוא החליט שטיפול בילדים זה התפקיד הבלעדי שלי. היינו רבים המון. הייתי מתוסכלת ועצבנית עליו על שלא מבין אותי ולא ממש עוזר. בנוסף הוא תמיד שונא שאני מקטרת על קושי. הוא לא נותן במה לתחושות האלו שלדעתי זה הכי טבעי בעולם לשתף רגשות עם אדם קרוב. גם אם הן שליליות. מי שגידל תאומים יבין. איכשהו עברו כמה שנים התאומים קצת גדלו. לאחד התאומים התגלו בעיות תקשורת וויסות חושי , הוא ילד לא קל , אנחנו התחלנו לקחת אותו לטיפולים . פתאום אני גיליתי שאני בהריון שוב. הייתי בשוק. בעלי שמח אני לא ממש ידעתי האם לשמוח או לבכות אחרי כל מה שעברתי עם התאומים עד שקצת גדלו. אבל נורא רצינו בת.
בקיצור נולדה בת. בעלי התחיל לעזור יותר. לקח את הגדולים לטיולים . בישל לפעמים. עשה קניות. אבל כאילו בתמורה הוא חייב היה כל הזמן שאני אפרגן לו איזה אבא ובעל מדהים הוא אבל כל הזמן , כל יום... אני כן עושה את זה לפעמים, אבל זה כבר מתחיל להמאס עליי. בזמן אחרון הוא כל הזמן לא מרוצה ממני. על זה שאני לא עובדת. (אני מחפשת עבודה) טוען שאני מבזבזת יותר מדיי, למרות שאני קונה בדיוק מה שצריך אוכל קצת צעצועים קצת בגדים לילדים. הוא טוען שאני מקטרת יותר מדיי ועצבנית, רוצה שאני כל הזמן אהיה מרוצה ומבסוטה מהחיים שלי , ממנו מהילדים.אבל כל הזמן. אם אני לא מרוצה ממשהו אז זה אני ממש לא בסדר... לדעתי זה לא משהו שאפשר לדרוש ממישהו להיות כל הזמן שמח ומרוצה מהכל! הוא טוען שאני מתעצבנת על ילדים סתם (זה לא נכון אני מחנכת אותם רק אם הם התנהגו רע, אני אף פעם לא מרימה יד ומשתדלת להיות אובייקטיבית )
בנוסף לעתים הוא מעליב אותי באיזה מילה קשה..
בחינוך ילדים מפריע לו שאני חילונית (הוא שמרני) שאני מחנכת ילדים ברוח חילונית ללא שום זיקה לדת. אבל גם לפני שהתחתנו אני אף פעם לא הסתרתי ממנו שאני חילונית. הוא ידע מזה והתחתן אולי חשב שישנה אותי.
לאחרונה נוספו גם בעיות כלכליות . ההוצאות שלנו גדלו פי 2 מהכנסות. גידול 3 ילדים דורש המווון כסף , מי שיודע מבין. שיהיו בריאים...ובעלי מצליח לעבוד רק חצי משרה. זה הכניס עוד מתחים נוספים
במקביל בתור הורים ל3 אין זמן להשקיע בעצמינו ולשקם יחסים ...
בקיצור יחסים בינינו נהיו מאוד מתוחים ולא נעימים כבר הרבה זמן כך. לא כיף ולא נעים לי להיות בחברתו. גם הצטברו לי כל השנים האלו של קושי כעסים ואכזבות ממנו. נירא שגם מצידו כלפיי... יותר גרוע מזה אני מרגישה שכתוצאה מכל זה אני מתחילה לשנוא אותו לאחרונה. ניסיתי לדבר איתו על דברים שמפריעים לי אבל יש לזה אפקט זמני אחרי שבוע הכל חוזר בחזרה כאילו לא הייתה שיחה.
מחשבות על גירושין רצות לי בראש.
מה שמחזיק אותי זה שני דברים - מצב כלכלי ..אני לא עובדת ולא אוכל לפרנס לבד את הילדים. וילדים שעדיין קטנים וקשורים עליו מאוד רגשית.(דווקא הוא משקיע בילדים לוקח לחוגים וכו)

אבל אני סובלת בשקט ולא יודעת מה אני צריכה לעשות..?
מה דעתכם?