הזוגיות מתפרקת בגלל המשפחה שלי!

יש לי הרבה בעיות במשפחה.. אמא שלי חולת אפילפסיה והיא טיפה משוגעת אפשר להגיד.. כשיש לנו ריב היא יכולה להיות השטן.. היא מקללת אותי וזורקת עליי דברים (כדוגמא: פחית שימורים בריב הקודם, נעל עקב וכו'), היא מרביצה לי ואבא שלי לרוב חוצץ בנינו כי לא אני ולא היא יכולות לשתוק.
אבא שלי סובל גם כן, הוא בן 43 והוא מחוסר עבודה כבר שנה ואנחנו חיים (עד לפני כמה חודשים 7 נפשות, היום 6) על קצבת נכות של אמא שלי. הוא שופך את ליבו בפני ואומר שאני הבן אדם היחיד שהוא יכול לסמוך עליו בבית.. ולמרות הכול בזמן ריב-הוא פשוט תוקע לי סכין בגב ותומך באמא שלי בכל מה שהיא אומרת, וזה מאוד כואב.
המשפחה שלנו קורסת, וזה נמשך לא מעט שנים, בערך שמונה שנים. חבר שלי ואני כבר שנה וחצי ביחד והוא נחשף למשפחה הנחמדה שלי מהתחלה...ועם הזמן המצב שלי עם המשפחה רק החמיר.
כשהוא היה איתי בבית הייתה לי את פינת השקט הפרטית שלי.. חוף מבטחים אפשר להגיד-הרגשתי מוגנת אחרי הרבה הרבה שנים של פגיעות ופחד. לפני כמה חודשים היה למשפחה שלי ריב ואבא שלי סטר לי בצורה מאוד חזקה שגרמה לאף שלי לכאוב במשך כמה ימים ולהתנפח וחבר שלי ראה את זה..הוא רץ אחרי ולא עזב אותי, אבל אחרי אותו יום הוא לא הסכים להיכנס יותר אליי הביתה. עבר כמה זמן והצלחתי לשכנע אותו לחזור ולהיכנס, והכול חזר לשגרה.. אבל אז התחילו שוב הריבים ואני נתקעת מן הסתם באמצע ואין לי ברירה אלא לצרוח, לארוז תיק ולברוח לחבר שלי.
כשאני ישנה אצל חבר שלי ההורים שלי לא מפסיקים לשלוח הודעות אליי ואליו, כדי לנסות לגרום לנו לרגשות אשמה-על זה שהוא מחפה עליי ועל זה שאני ברחתי עם הזנב בין הרגליים.
לרוב באיזשהו שלב הוא מתעצבן והוא עונה להם ואז הם מקבלים עוד דלק לשנוא את שנינו.
אני שמחה להיות אצלו בבית, כשאני אצלו אני מרגישה כמו בן אדם... אני לא צריכה לדאוג לכל מילה שאני אומרת, לכל צעד שאני עושה...אני לא צריכה לדאוג לשום דבר כמו שאני דואגת בבית כי אני הבכורה...אני לא צריכה לדאוג מה יקרה אם אני אעצבן את אמא שלי שוב.
הבעיה היא הניידות. יש לו רישיון ולי אין, והוא גר רחוק מהבית ספר שלי ככה שעל הבוקר אם אני לא מתחילה באותה שעה כמוהו נדפקתי. כשאני בבית גם אם אין לי איך לנסוע לבית ספר, אני יכולה לסבול חצי שעה וללכת ברגל, ממנו אל הבית ספר שלי זה שעה וחצי הליכה.
הוא לא מוכן לבוא אליי הביתה בגלל ההורים שלי, הוא לא רוצה לראות אותם, אבל זה פוגע בי ולא בהם. לא משנה כמה פעמים אמרתי לו.. הוא עומד על שלו, ואני לבד בבית עם ההורים שלי ואני מתפרקת, אני נשברת שוב ואני מרגישה כל כך לבד ואני מפחדת פשוט לצאת כי כולם בבית הזה נגדי פשוט.
אחותי האמצעית פותחת עליי את הפה בלי בושה וכבוד למבוגרים ממנה, אבא שלי תומך בכל מה שאמא שלי אומרת, אמא שלי מצידה שיתלו אותי.. אני לא יכולה ככה יותר.
ובגלל כל מה שהולך בבית, הזוגיות שלי עם החבר שלי מתפרקת. כל ריב שלנו זה בגלל המשפחה שלי, ואני פשוט לא רוצה לאבד את הדבר היחיד שעוד גורם לי אושר כלשהו... ואני מאבדת אותו בכל זאת.
מה לעשות? איך אני גורמת לו לבוא אליי ולהפסיק עם החרם על ההורים? אני לא רוצה להישאר יותר לבד כאן