נשואה - מבולבלת! מה לעשות?

כשהכרתי את בעלי תוך יום נהיינו יחד, תוך יומיים הכרנו את המשפחות ותוך חצי שנה כבר הייתה מתוכננת הטבעת. אני הייתי חיילת, צעירה, חבר ראשון, חסרת נסיון בכל הנוגע לזוגיות וחסרת בטחון. לכל החברות שלי היה חבר ובעלי פשוט היה שם והגשים לי גם את הרצון לזוגיות. הוא היה נראה לטעמי והכי חשוב היה לי שהוא נראה טוב ואדם טוב. כל השאר פשוט לא עניין אותי. הייתי בת 19, רציתי חבר והוא היחיד שלקח אותי במובן הרציני. הציע לי בגיל 20 והתחתנו בגיל 21 (הוא היה בן 26). לא היה בינינו חיבור רגשי אף פעם ולא כל כך התחברתי לסגנון שלו, גם לאט לאט הבנתי שהוא חסר השכלה למרות שהוא בחור נהדר אך בא ממשפחה ברברית ולא מסודרת. והוא מאוד בשל לזוגיות ומשפחה אבל מרגיש לי שמבחינה רגשית, שכלית ואינטליגנציה אני יותר ממנו למרות שהוא עבר הרבה מערכות יחסים בחיים ואני לא. הוא בחור מקסים באמת ולא מפסיק להראות לי כמה הוא אוהב אותי ומוכן ללכת עד קצה העולם בשבילי. אני בטוחה שלעולם לא יבגוד בי או יפגע בי. אבל מאוד מפריע לי שהוא לא מעוניין לפתח את אישיותו בכלום. מה שמעניין אותו זה ילדים ולאהוב אותי שזה מקסים. אבל מאוד קשה לי שהוא לא איש שיחה שלי, לא מציב לי שום אתגר, לא חבר טוב כי יש לנו תחומי עניין שונים לגמרי. הוא מעריץ אותי ומתגאה בי כל הזמן. ואני יודעת שנכנסתי לנישואין מוקדם מדי ובגלל שאני לא סגורה אני מושכת אותו עם העניין של הילדים ואני רואה כמה הוא רוצה אבל ממתין בסבלנות ומנסה להבין אותי. אנחנו שונים מאוד זה מזה, עולמות שונים. אני לומדת לתואר ומאוד חשובה לי ההתפתחות האישית שלי, תמיד רוצה ללמוד ושואפת לדעת שפות ולטייל בעולם, לבלות עם חברים (שאין לנו כל כך חברים משותפים כי אני לא מתחברת לחברים שלו והוא לא כל כך לשלי) ולא חושבת כל כך על ילדים לפחות לא בשנתיים הקרובות אני גם משתדלת ללכת לחדר כושר, עובדת, נפגשת עם חברות, קוראת מדי פעם ספרים, אוהבת סרטים/ סדרות בשפות שונות והוא אוהב רק בעברית כי הוא לא מבין. הוא עובד בעסק שכונתי קטן שפתחנו (כי לא היה מוכן לעבוד בעבודה שאומרים לו מה לעשות אז אני ומשפחתי דחפנו אותו לפתוח עסק קטן לפחות שיעבוד). הוא לא אוהב בכלל ללמוד זה לא מעניין אותו הוא פרש מהלימודים בכיתה ט' בטענה שאף פעם לא דחפו אותו ללמוד וזה לא היה חשוב כל כך בבית, הוא לא עוסק בפעילות גופנית אפילו שהכרחתי אותו להרשם למכון הוא נרשם הלך פעמיים וביטל את המנוי. אין לו מטרה לטייל במדינות אחרות וזה לא מעניין אותו למרות שכדי לרצות אותי הוא מוכן. יש לו שגיאןת כתיב וזה לא כזה מפריע לו בחיים, מאמינה שהיה מעדיף כתיבה בלי שגיאות אבל לא עושה כלום בנידון. והוא אוהב לשמוע דיכאון וזה פשוט לא אני. מה גם שהוא עוד שניה בן 29 והוא יוצא עם חברים בני 20 ילדים או שיש לו חברים בני 40. כל השוני הזה משפיע עליי מאוד אך אני באמת אוהבת את הבן אדם הזה. לא יודעת בתור מה אבל אני אוהבת אותו וקשה לי לדמיין את חיי בלעדיו. גם העובדה שהתחתנו די משפיעה. אני תמיד אומרת שאם לא היינו נשואים אני לא הייתי איתו היום בגלל חוסר ההתאמה. אבל הכל כל כך קשה כי הוא אוהב אותי הכי בעולם, מפנק, נותן מעצמו, עוזר בבית, עובד, מנסה להיות הכי טוב שיכול, אין משהו שרציתי והוא לא עשה בשבילי. כמה פעמים שחשבתי לפרק את הקשר מהר מאוד רגשות פחד וכאב הציפו אותי. אני פוחדת מאיך שגבר אחר אולי יתנהג אליי ואז אעריך את מה שהפסדתי. אני פוחדת לעבור גירושין כשכל חברותיי כבר נשואות ומתכננות להרחיב את הקן המשפחתי. פוחדת מהבדידות ומזוגיות שאולי תהיה לא טובה או בן זוג שיתנהג אליי בצורה לא מכובדת. כל זה במשך שנתיים היה מודחק אצלי באופן קיצוני כי פשוט רציתי לשמור על הבטחון שלי עם בעלי. עד שפגשתי בחור שיצא לי לתקשר איתו ורק מלדבר איתו נמשכתי אליו בטרוף, היה לנו הרבה במשותף הוא אמר שהוא אוהב לטייל כמוני, עוסק בספורט (רואים), סטודנט ושלא נדבר בכלל על כמה הוא נראה טוב. הוא ניסה לנשק אותי (לא ידע שאני נשואה) ואני עצרתי את זה באלגנטיות לא כי רציתי אלא כי אני לא רוצה להיות בוגדת מגעילה. הוא כיבד את זה וביקש את הטלפון שלי, נתתי לו (לא הצלחתי שלא) ולמרות שעצרתי אותו לא אמרתי לו שאני נשואה. כנראה שבתוך תוכי ציפיתי לו. הוא לא התקשר אליי ואחר כך פגשתי אותו פעם שניה( לא מתוכנן זה היה שהיינו נמצאים באותו מקום במשך שבוע שבו הכרנו ונפגשנו במקריות עוד פעם) והבנתי במעורפל שהוא גילה שיש לי מישהו והוא בחיים לא יעשה שום דבר כזה (מה שמשך אותי יותר כי הבנתי שהוא בן אדם עם מוסר) אבל אני הכחשתי בתוקף לכל סוג של זוגיות או נישואין מצידי אבל זה לא גרם לו להאמין או שהוא פשוט כבר לא רצה ולא שמעתי עליו ולא ראיתי אותו יותר. מאז עברו חמישה חודשים ואני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו, לא מפסיקה לחפש, לשאול עליו למרות שאני לא יודעת בכלל מה היו הכוונות שלו כלפיי וגם לא מכירה אותו בכלל. ומזל שהוא גר רחוק ממני כי ככה אני לא אפגוש אותו שוב למרות שמאוד הייתי רוצה אבל אני נשואה!!! אני לא יודעת מה לעשות, מנסה להבין אם הרצונות שלי שטותיים והכי חשוב זה גבר טוב וזה הכל. אבל הקטע של הסקס מפריע לי מאוד. אף פעם לא הייתה לי תשוקה בסקס עם בעלי אף פעם לא יזמתי מתוך רצון אמיתי לקיים איתו יחסים אבל תמיד סמכתי עליו אז הוא הראשון שלי והסקס מאוד בינוני והוא דווקא אדם מאוד מיני והסקס מאוד חשוב לו אבל אני די כבויה איתו ועושה איתו סקס כי צריך לעשות סקס או כי חסר לי סקס ולא כי אני באמת באמת נמשכת אליו. לפני כן פשוט הדחקתי את זה חשבתי שזה לא כייף ועשיתי את זה כשהוא רצה עם הרבה דחיות כמו אין לי כח או אני עייפה והוא לוקח את זה ממש קשה אז לפעמים אני פשוט עושה כדי שיהיה מרוצה וזהו. והיום זה מפריע לי מאוד, גדלתי אולי התבגרתי אולי ראיתי פתאום משהו אחר והבנתי מה זה באמת משיכה לגבר. אני מאוד מאוד משתדלת ואומרת לעצמי "תנסי להמשך, תנסי להנות מהסקס" ואין לי בעיה לפעמים אני כן מצליחה להעביר את הסקס בנעימות אבל אף פעם הוא לא היה מהממם. כי בעצם אני כבויה איתו. אני מנסה להתעלם מזה ולהתרכז בכמה שהוא יהיה אבא מקסים וכמה שהןא בעל טוב בשבילי ובאמת אני אוהבת שהוא מחבק אותי אני לא שונאת אותו להפך אולי קצת מרחמת עליו אבל מנסה ממש להתעלם מזה ולהרחיק את זה מהמחשבה שלי כדי לשמור עליו כי הוא באמת ממש טוב וגם בן אדם אסתטי בגופו ובחור יפה מבנה גוף ממוצע כאילו אין שום סיבה לא להמשך. מצד אחד רוצה להתגרש ולתת לעצמי הזדמנות באמת לחוות משיכה מינית, חיבור רגשי ונפשי, תחומי עניין משותפים ומצד שני מנסה להשתיק את כל הרצונות האלה כי באמת מגיע לו משפחה חמה הוא הבעל הכי טוב שאפשר לבקש
מי יודע איזה גבר יפול עליי כי נכון שהתחתנתי מוקדם אבל לא נפלתי לבן אדם רע אלא לבן אדם טוב חם ואוהב. קשה לי מאוד! אני גם לא יודעת מה זה להיות לבד ולא רוצה לחזור לבית של ההורים. ההורים שלי חולים עליו ואוהבים אותן כאילו הבן שלהם ולא מוכנים לתמוך בעניין הגירושין. הם ממש מפצירים בי לאהוב אותו ולהשאר איתו ולהביא לו ילדים.