בחצי שנה האחרונה אני לא אני.
אין לי מצב רוח, אין לי כח או רצון לחיות.
וזה מתבטא בכל דבר אפשרי. הדרדרות בלימודים, קשרים שהתרופפו עם החברות.
וגם כאבי ראש בלתי נסבלים. התחלתי להדאיג את אמא שלי, היא רצתה לשלוח אותי לפסיכולוג כדי שאני אדבר עם משהו בתקווה שזה יקל עלי. סירבתי.
הלכתי בעקבות כאבי הראש שלי לכל רופא אפשרי עד שהנוירולוג אמר שככל הנראה זה כאב שנובע ממצב נפשי.
אין לי על מי להישען, אין לי באמת חברות. לאף אחד לא אכפת ממני
יש לי כל כך הרבה מחשבות בראש ורגשות בלב שאני פשוט מבולבלת.
אני לא יודעת להגיד איך לעזור לי כי אני פשוט לא יודעת במה.
אני לא יודעת מה הבעיה.
אני יושבת ומדברת עם אמא שלי ופשוט לא יודעת מה לענות.
היא מחייבת אותי ללכת לפסיכולוג כדי שישליט קצת סדר במחשבות אבל אני לא רוצה.
אני לא רוצה כי כבר הייתי במצב כזה אני יודעת שלדבר רק יתיש אותי.
אין לי כח לכלום. לפעמים אני חושבת שרק המוות מספיק שקט כדי להרגיע אותי.
אני כבר לא רואה את המשמעות בחיי, עברתי הרבה דברים בחיי שחלקם עדיין קורים ומתחת לשטח הם מתפוצצים.
אני רוצה רק לצעוק ולבכות.
אבל אני יודעת שכשיגיע הרגע שלי לצעוק אני רק אבכה.
אני אתן לדמעות לטשטש לי את העולם, אבל לא לצעקה לפלס לי דרך.
כי אני פשוט כל כך מיואשת ומתוסכלת, ואין לי סיבה. הרגשה גוררת הרגשה שבסופה משאירה רק חור שחור בליבי ובמחשבותי.
כואב לי לראות ככה את אמא שלי כאובה ודואגת, כואב לי שככה התהפך עלי העולם. כואב לי שהכאב מגיע בגלל אמא שלי ולא בגללי, אמור להיות לי אכפת שככה אני מרגישה אבל לא אכפת לי.
אבל הכי כואב לי שאני נראת ככה בזמן שיש אנשים שיש להם קשיים והתמודדיות והם לקחו מסקנות מהחיים, מסקנות שחיזקו אותם ולכן הם מגיבים בחוזק, יכול ליהיות שכרגע אני עוברת תקופה שממנה אני אסיק מסקנות וממנה אני אתחשל אבל זה עדין קשה וכואב.
אני יודעת שהכי טבעי והגיוני זה להקשיב לאמא שלי. אבל אני לא רוצה אין לי כח לדבר, אני לא מספיק אמיצה וחזקה לדבר.
או שאני פשוט כבר לא יודעת איך.
אני יודעת רק דבר אחד-שאני לא יודעת כלום.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות