כל החיים שלי הרגשתי שאין לי הרבה חברות, ביסודי חוויתי בריונות, בתיכון היו לי מעט חברות, ובצבא לא הצלחתי לפתח קשרים קרובים.
בשנים האחרונות הייתי בקשר עם מספר קטן של בנות וגם הקשרים האלה התנתקו.
אמא שלי גם כזאת. בודדה רב חייה, למעט בן זוג.
יש לי בן זוג , שממלא את רב הזמן שלי,
בעיקרון אני יודעת שזה לא ממש בריא, אבל מלכתחילה לא היו לי חברות לשמור איתן על קשר.
באיזשהו מקום אני חושבת שזה חלק מהאופי שלי, שלא ממש מעניין אותי לשבת עם הרבה אנשים בו זמנית, שאני תמיד מעדיפה אחד על אחד או קבוצה קטנה.. ולרב כשהייתי מוצאת את עצמי בקבוצה גדולה יותר הרגשתי שאין לי הרבה מה להוסיף , שלא באמת מעניין אותי מה יש לאנשים להגיד ושאני נבלעת ברקע.. . ולכן אני לא מכריחה את עצמי והרפתי. אבל לאחרונה זה מתחיל ממש להציק לי , לחבר שלי יש הרבה מאוד חברים, תמיד מזמין אותי לשבת איתם אבל כמו שכבר הסברתי.. אני לא מוצאת את עצמי שם. ובאופן כללי חסר לי אפילו קרבה של חברה אחת או שתיים. לא צריכה יותר מידי . ואני מתחילה פשוט לקנא בכל פעם שהוא יוצא או יושב איתם, לרב זה קורה כשאני עובדת וכשאני לא עובדת הוא איתי. שיש לו חיי חברה, ושאני לעומתו מרגישה כלכך עלובה ובודדה.. זה פשוט תמיד מזכיר לי איפה אני לעומתו מהבחינה הזו . וקשה לי מאוד..
אני באמת בנאדם כיפי וחברה טובה כלפי אנשים שאני אוהבת וקרובה אליהם, אבל איכשהו זה לא מחזיק אף פעם.
קשה לי לפתח קשרים כי סביבת העבודה שלי מאוד רצינית ומבוגרת, ולא צעירה וכיפית, והרבה מהזמן שלי אני נמצאת בעבודה. אני מרגישה שאני נמצאת במסלול שרק מתדרדר כי עם הזמן עוד יותר קשה לפתח קשרים.. וגם אם אמצא חברה , זה ממש מביך שיגלו שאין לי חברות אחרות .. מה עושים במצב הזה? נמאס לי ואני ממש בדיכאון מזה .
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות