רוצה לחיות עם עצמי בשלום ולא מצליחה לממש

אני חייבת לפרוק את מה שיש לי בראש ואני באמת זקוקה לתגובות שלכם.

מי שיסתכל עלי מהצד יחשוב לעצמו שהחיים שלי כמעט מושלמים, אני משרתת בתפקיד נהדר בצבא, אני יפה, חייכנית ותמיד מתפלאים למה אני לא מדגמנת, יש לי הורים מקסימים וקשר מיוחד עם כל אחד מהם, ובכל זאת, רע לי בפנים

מאז שהתגייסתי עברה שנה וחצי, עברתי "התפכחות", אפשר לקרוא לזה ככה.
הדבר הגדול שהבנתי הוא- אני פשוט לא סובלת את עצמי.
אני פרפקציוניסטית. תמיד הייתי. בספורט, באישיות, בקשרים, במשפחה, תמיד שואפת להפוך הטוב, למושלם, וכל זה למרות שאני מבינה שמושלם זה יצר הרסני שנועד.. למה הוא בכלל נועד?

עברתי הרבה בחיים שלי, כבר בגיל 11 אני זוכרת את עצמי כותבת מכתב גדול לאלוהים ומבקשת ממנו לחייך יותר ולהפסיק לפחד. ובגיל מסוים הכל התפרץ אצלי, סיפור די מורכב שלא אפרט מטעמי פרטיות, בסופו של דבר הכרחתי את עצמי להילחם בחיים. להילחם בשמחת חיים, לאמץ אותה, לקבל את מה שאני רוצה.

אז אחד אחד התמודדתי עם הפחדים שלי, ועשיתי דברים שאני פשוט לא מאמינה שעשיתי.
גם הצבא הביא אותי למקומות שלא חלמתי עליהם אפילו, דברים שגובלים בסכנת חיים, בתפקוד בלחץ, והדברים הללו מילאו לי המון את מכסת הבטחון העצמי שלי ואפילו הכניסו לי מטרות חדשות בחיים

למרות כל הדרך שעשיתי עד עכשיו, וכל העומקים שהגעתי אליהם לגמרי לבד בלי שאף אחד הבחין, אני כרגע במצב שאני קמה בבוקר ורוצה לבכות. אני מרגישה רע.
אני עצבנית, על כולם, ועל עצמי, אני מרגישה לבד, אני מרגישה שלחברות שלי ממש אין כוח אלי, מרגישה שאף אחד לא מבין את הכוונות שלי, את השנינות שלי, את הרצון שלי פשוט להנות ולעשות טוב בחיים האלה, את הכמיהה לחברויות מדהימות והנאה מהדברים הפשוטים בחיים

דברים הולכים לי גרוע, התנתקתי מכמה אנשים שפגעו בי מאוד, ומאז אני קנאית בטירוף לכל דבר שהפייסבוק מתעד. פאדיחה.
אני משתוקקת לשינוי, אני רוצה לאהוב את עצמי ושזה לא יהיה תלוי בכלום, פשוט לקבל את עצמי ולהפסיק לרדוף אחרי השלמות.
אני ממש לא בקטע של התאבדויות ופגיעה עצמית. אני רגשנית בטירוף אבל עם זאת מאוד מתחברת למחשבות רציונליות ושהכל בעצם בראש. אני לא רוצה למות, אני ממש רוצה לחיות.

כבר קראתי את כל הקלישאות והספרים שאפשר לקרוא כדי ללמוד כמה חשוב לאהוב את עצמי. אבל אני עדיין באותה פינה, שופטת את עצמי ברמות שאני לא מאחלת לאף אחד. אני נוטה לכעוס על עצמי על איך שאמרתי, איך לא אמרתי, איך לא חשבתי על XY, איך לא הצלחתי להתחבר לבנאדם כזה וכזה, למה אני ככה ולמה אני ככה. אני מנסה להעשיר את עצמי בכל מיני דברים שאולי ימלאו אותי, סרטים, ספרים, מסגרות, ועדיין התחושה שמתארת את החיים שלי נכון לעכשיו היא שנאה.

אני לא סובלת את המצב הזה, אני רוצה שינוי, אני צריכה אוזן, ולא אפנה לפסיכולוג. אני רוצה חבר אמיתי, לא אחד שמשלמים לו 300 שקל לשעה, אחד שיודע להזדהות ולהכיל, ושבאמת ידבר ממקום חברי. הייתי הבנאדם הזה בשביל כל כך הרבה אנשים וכשאני צריכה אותו- פשוט אין עם מי לדבר.
ויותר מהכל אני רוצה להרגיש ראויה לאהבה. כי אני מבינה את המשמעות של המשפט "אם לא תאהב את עצמך איך יאהבו אותך" ואני משתוקקת לתת מעצמי בשביל הגבר הנכון(ובכלל בשביל האנשים הנכונים), אבל עם הדרך שלי הוא לא יגיע לעולם, וגם אם הוא עומד לי מתחת לאף, זה לא הזמן הנכון כשאני ככה.
אני רוצה לחיות עם עצמי בשלום, לדעת לראות את מה שיש בי, וזה פשוט תקוע בגדר רצון ולא מצליחה לממש.
אני כותבת את זה ובאמת הגרון שלי חנוק כי יש יותר מדי מה לכתוב ולא בא לי להעיק על אף אחד

אשמח לכל תגובה, ובמיוחד לחוסר שיפוטיות כי את זה יש לי מספיק מעצמי
תודה רבה לעונים